נדחתה בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב פרטי

1.         בפניי בקשה לפי סעיף 57ב' לפקודת התעבורה להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש אשר הוטלה על רכב פרטי מס' 99-412-17 (להלן: "הרכב"), שהינו בבעלות אביו של המבקש, מר ארקדי גופמן (להלן: "ארקדי"), וזאת לאחר שהמבקש נתפס נוהג ברכב כשהוא בפסילה.

            הודעת איסור השימוש ניתנה ביום 05.10.06.

בדיון בפניי הופיע גם הבעלים של הרכב, ארקדי, ואף איפשרתי לו להשמיע את דבריו לעניין הבקשה להחזרת הרכב, בקשה שכאמור הוגשה על ידי בנו.

2.         יצויין, כי בינתיים המבקש הודה במסגרת התיק העיקרי בעבירות שיוחסו לו ואף נגזר דינו, בין היתר, למאסר בפועל (עם בחינת האפשרות לרצותו בעבודות שירות), מאסר על תנאי ופסילה של רשיון הנהיגה לתקופה של 3 שנים.

            בגזר הדין עמדתי על החומרה שבמעשים אותם ביצע המבקש, שנוהג משנת 2000 והספיק לצבור 18 הרשעות קודמות, לרבות בעבירה של נהיגה בפסילה. המבקש שהיה נתון בפסילה עד תום ההליכים במסגרת תיק אחר וגם בפסילה מטעם משרד הרישוי, בחר בשתי הזדמנויות שונות, בהפרש של חמישה ימים, לנהוג ברכב ובכך ביטא זילזול מופלג בהוראות החוק ובהחלטות בתי המשפט.

3.         לגבי הבקשה דכאן, טען המבקש כי מדובר ברכב השייך לאביו וכי זהו רכב עבודה, כשלהוריו יש משכנתא והם זקוקים לרכב.

ארקדי טען, כי הוא עצמאי בתחום ההסעות כשהרכב משמש אותו לצורכי עבודתו וכי לא ידע שבנו פסול, שכן ראה אצלו רשיון נהיגה תקף ולא ידע על הפסילה של משרד הרישוי. ארקדי מציין כי במשטרה לא קיבלו את טענותיו בעת שהופיע לשימוע.

4.         ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וציינה כי מדובר בעבירה שהוכחה, שכן המבקש הודה בה וכי על אותו רכב הוא נהג פעמיים, משמע שהרכב שימש אותו בוודאות.

5.         ייאמר מיד, כי העבירה של נהיגה בזמן פסילה היא עבירה חמורה, מן החמורות שבפקודת התעבורה, שכן טומנת היא בחובה זילזול ופגיעה באושיות החוק והדין ונהג אשר נוהג בפסילה כאמור, מעיד על עצמו כי הוא מסוכן וכי כיבוד החוק אינו נר לרגליו.

            נסיבות ביצוע העבירות בענייננו על ידי המבקש, הן נסיבות מחמירות ולא בכדי הוטלו עליו  עונשים כפי שתואר. נוכח הישנותם של מקרי הנהיגה בפסילה מצד המבקש, אין שום ערובה כי הנ"ל לא יחזור לסורו, חרף המאסר המותנה שהוטל עליו בגזר הדין, ולכן בהחלט יש הגיון מאחורי איסור השימוש ברכב שיש בו משום נטילת "כלי העבירה" מידיו של "העבריין", כאשר לנהג יש גישה ואפשרות להשתמש ברכב, כפי שהם פני הדברים בענייננו.

6.         אין ספק, שהחלטתו של הקצין בדבר איסור השימוש, גורמת לבעלים של הרכב (ארקדי) ולמשפחתו אי נוחות ואף לפגיעה מסויימת בפרנסתם, אלא שמדובר בפגיעה מידתית ומאוזנת בשים לב לחומרת העבירות אותן ביצע המבקש. פגיעה זו בבעלים של רכב, נלקחה בחשבון על ידי המחוקק והכל בתקווה שהדבר יביא להרתעה ולמניעה בכל הנוגע לעבירות  תעבורה חמורות ולשיפור רמת הנהיגה בכלל.

            המחוקק חיפש "הרתעה משמעותית יותר בשל חומרתו" של ההסדר בדבר איסור השימוש ברכב, הסדר שנועד כדי למנוע "באופן פיזי מנהג כזה להשתמש ברכבו". הציטוטים הם מהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מספר 56) (איסור שימוש ברכב של עבריין תנועה), התשס"ב - 2002.

            המחוקק היה ער אפוא לפגיעה בבעלים, אך בחר להרחיב את ההסדר, על כך המשתמע מכך.

7.         ראוי בהקשר זה להפנות לדבריו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"פ 1191/06 מ"י נ' עמריה בלאל (טרם פורסם), לפיהם:

"ההצדקה להשבתת רכב גם במקרה שבעל הרכב אינו הנהג,

   נעוצה במסוכנות מעצם השליטה ברכב, ומתן היתר לנהג

  אחר להשתמש ברכב. על כן, אף אם הרכב אינו בבעלותו או

  בחזקתו של המשיב, כנטען על ידו, אין זו סיבה מספקת

  לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש. המשיב לא