נדחתה בקשה, אשר הוגשה בחוסר תום לב, לביטול תביעת מזונות

הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האשה, במסגרתה כרך את כל הענינים שבין הצדדים.

במקביל הגישה האשה בט"ז אב תשס"ה 21/8/05 תביעה למזונות. בכתב תביעתה כתבה: "הבעל משלם את החובות אבל לא משאיר לי כסף לתרופות ולא מכלכל מבחינה כלכלית מזון לילדה".

לצדדים נקבע מועד לדיון לכ"ג אלול תשס"ה 27/9/05.

במועד שנקבע לדיון הוגשה לביה"ד בקשה למחיקה על הסף של "תביעה למזונות קטינה ומשמורתה".

בבקשה זו שהוגשה ע"י ב"כ האשה, עו"ד שמונתה ע"פ מינוי הלשכה לסיוע משפטי, נכתב כדלהלן: "המבקשת שלא לוותה ביעוץ משפטי הגישה תביעה למזונות הקטינה ומשמורתה בתיק זה. אולם טרם נתקיים דיון לגופו של ענין בתביעותיה וכו', בשלב מוקדם זה מבקשת המבקשת למחוק ו/או לבטל את התביעות בפני בי"ד הנכבד ולהעביר את הדיון במזונותיה ובמשמורתה של הקטינה לביהמ"ש לעניני משפחה".

בדיון שנערך באותו יום אמרה באת-כח האשה: "ידוע על הערכים שנפסקים בביהמ"ש וגם עם הריביות שביה"ד לא פוסק. עם כל ההערכה שלי לבית הדין אינטרס הקטינה שיוגש לביהמ"ש".

באותו דיון אמר בא-כח הבעל: "אני כבר לא עובד עם הלשכה, ללשכה יש מדיניות חד משמעית שלא לפנות לבית הדין, ברגע שהאשה הגישה תביעה לבית הדין ולא הוגשה שום תביעה לביהמ"ש ע"פ פלמן נקבע שהסמכות בבית הדין הרבני, אני אומר שאני לא רוצה לקפח הילדה וכו'".

בהחלטת ביה"ד ביום זה נקבע: "ביה"ד יוציא החלטה בבקשת ב"כ האשה למחיקת תביעת המזונות של הילדה לאחר שב"כ הבעל יגיש תגובתו לבקשה".

ב 2/10/05 כשבוע אחרי הדיון בביה"ד הגישה האשה תביעה למזונותיה בביהמ"ש, בכתב תביעתה ובהרצאת פרטים לתביעה זו, כתבה האשה שתביעתה הוגשה בביה"ד הרבני ולאחר יעוץ משפטי היא מגישה תביעה זו כתביעה עצמית בביהמ"ש.

העולה מהחומר שבתיק הוא כדלקמן: האשה הגישה תביעת מזונות בביה"ד בשם הילדים עובדה זו היא ללא מחלוקת, וכמו שאמרה ב"כ האשה בפנינו בבקשתה לביה"ד ובתביעתה לביהמ"ש.

אחרי הגשת התביעה ולאור היעוץ (או אולי התנאי) של עו"ד מהלשכה לסיוע משפטי ובהתאם למדיניות לשכה זו שלא לדון בפני ביה"ד בענינים שאין הם מוכרחים על פי חוק להתדיין בביה"ד, במסגרת מדיניות זאת מורה הלשכה לסיוע משפטי לצד שהגיש תביעה בפני בית הדין למשוך תביעתו. ביה"ד העיר בעבר מספר פעמים בתיקים אחרים שמדיניות זו אין לה ולא כלום עם טובת הצדדים, וברוב המקרים גורמת נזק רב לשני הצדדים ע"י פיצול הדיונים בפני ערכאות שונות. השיקולים של הלשכה לסיוע משפטי אינם עניניים, ואינם נידונים בכל תיק לגופו, ונובעים ממניעים זרים שאינם ידועים לביה"ד. טענת ב"כ האשה בפנינו שערכי המזונות שנפסקים בביהמ"ש גבוהים ממה שפוסק ביה"ד, כשבנוסף לכך בתי המשפט פוסקים ריבית האסורה על פי דין תורה. הינה טענה שלא היה ראוי שתטען. אין אפשרות להסתמך על קביעות כלליות הבנויות על סטטיסטיקה הנלמדות אולי בפקולטות למשפטים ולפיהן סכום המזונות שיפסק ע"י ביה"ד יהיה נמוך תמיד בהכרח מפסק הדין שינתן בביהמ"ש. ביה"ד דן בכל מקרה ומקרה לגופו, ופסק הדין למזונות ניתן לפי הדין האישי ואחרי בדיקת היכולות הכספיות של הצדדים. העקרונות המנחים את ביה"ד הינם, שחיוב המזונות הוא חיובו המוחלט והבלעדי של האב והאם אינה חייבת במזונות ילדיה. עם זאת, קביעת סכום המזונות תהיה תמיד בהתאם ליכולתו של האב ובהתאם לצרכים האמיתיים וההכרחיים של הקטין.

ביה"ד קובע עוד שאף אם לפעמים נפסק סכום מזונות גבוה יותר בביהמ"ש, סכום שהוא מעבר ליכולתו של האב, דבר זה אינו מהוה טובת הילדים. שהרי ברור שבאם האב ממורמר ואינו יכול לעמוד בתשלום המזונות, דבר זה גורם בהכרח להמשך המריבות בין האב לאם, וגורם בהכרח להרעת הקשרים בין האב לילדיו. לא נראה לנו לקבוע את המזונות לפי המדד המכונה כושר ההשתכרות. שהרי ברור שבמציאות של ימינו אלה, של אבטלה גבוהה, ברוב המקרים אין אפשרות אמיתית לאב למצוא מקור הכנסה נוסף. קביעת מזונות גבוהים שיגרמו שלאב לא ישאר כדי פרנסתו אף בצמצום אחרי תשלום המזונות, תביא בסופו של דבר בהרבה מקרים שהאב יפסיק לעבוד לפרנסתו מכיון שאין הוא רואה תכלית לטרוח טורח רב כשלא תשאר לו אפשרות קיום מינימלית. עובדה זו מביאה בסופו של דבר במקרים רבים לכך שהאב לא יוכל או לא ירצה לשלם כלל מזונות לילדיו. ובעקבות התנהגות זו תוטל פרנסתם על הציבור.

כמו כן באם יגבה מן האב סכום מזונות שאין הוא חייב בו על פי דין, וכן אם תגבה ריבית. פעולה שנעשית כביכול בשם טובת הילדים דבר זה לא יועיל להם ואף מזיק לילדים שמקבלים סכומים שאינם מגיעים להם על פי דין. וכבר אמרו חז"ל, "יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזול בתר שבקייהו". ומשמעות הדברים שאם הקטינים מקבלים ואוכלים דבר שאינו מגיע להם, הם יענשו בדבר, ואם כן לא תהיה תועלת אמיתית לקטינים בקבלת סכומים אלו שאינם מגיעים להם עפ"י דין.

והנה מכיוון שברור שהאשה הגישה תביעתה למזונות הילדים בפני בית דיננו ועכשיו רוצה לחזור בה מתביעתה מטעמים שאינם עניניים ואולי אף אינם תלוים בהכרח בה (שהרי אם לא תענה לתביעת הלשכה לסיוע משפטי, לא תקבל סיוע מעורכי דינם) חובה עלינו לקבוע ענין הסמכות.

הסמכות להעתר לבקשה למחיקת תובענה נקבעה בתקנה ע"ח לתקנות הדיון, בתקנה זו נכתב כדלקמן:

"(1) בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון, תביעה או בקשה שהוגשה על ידו יגיש בקשה בכתב לכך לבית הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה".

....

(6) ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין".

ועיין עוד בהחלטת ביה"ד מיום כ' אייר תשס"ד 14/1/04 החלטה שניתנה בתיק אברהם - אברהם (נתניה 4252) מה שהארכנו בביאור הטעם ההלכתי לתקנה זו.