נדחו ערעורים על החלטות ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

ערעורים על החלטות ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "ההחלטות", "ועדת העררים", ו- "החוק" או "חוק הנכים", בהתאמה). הערעורים אוחדו לבקשת הרשות המוסמכת על פי החוק (להלן: "הרשות המוסמכת"), מאחר שהם עוסקים בשאלה משותפת, שעניינה הכרה בנכויות שנגרמו בשל התנאים הקשים להם נחשפו התובעים בארצות אליהן נמלטו מפחד הצורר הנאצי (בענייננו ברית המועצות).

כללי

"התובעים" אשר בחלק מן ההליכים הינם מערערים ובחלקם משיבים, נמלטו במלחמת העולם השניה מפולין לשטחי בריה"מ. על פי הנטען, בשל התנאים הקשים ששררו במקום מושבם, נגרמו להם חוליים שונים אשר בגינם הוגשו על ידם תביעות לרשות המוסמכת.

השאלה המשפטית עליה נדרשו הרשות המוסמכת וועדת העררים להשיב היתה שאלת הקשר הסיבתי בין רדיפות הנאצים לבין נזקים אשר אירעו לתובעים לאחר תום הבריחה.

על פי המצב המשפטי אשר שרר עובר להחלטה בו"ע 2266/02 זאב הלנברג ואח' נ' הרשות המוסמכת (להלן: "ענין הלנברג"). עם תום הבריחה מהאזורים שבשליטת הגרמנים לבריה"מ, נותק הקשר הסיבתי ועל כן הנזקים אשר נגרמו לאחר תום הבריחה אינם נכנסים לגדרו של החוק (ראו לדוגמא ע"א (ת"א) 2085/01 זינגר נ' הרשות המוסמכת).

גישה זו השתנתה בהחלטת ועדת העררים בענין הלנברג, בעקבות השינוי שחל בפסיקת בתי המשפט בגרמניה.

הועדה נסמכה בהחלטתה על ההלכה שנפסקה בר"ע 217/93 הרשות המוסמכת נ' שוהם, פ"ד מ (1) 789, לפיה על בתי המשפט בישראל לילך על פי פסיקת בתי המשפט בגרמניה, למעט באותם מקרים בהם הפרשנות הגרמנית לחוק אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד הרווחים בחברה הישראלית.

על פי חוות דעת משפטית שהוגשה לועדה הדין בגרמניה, בסוגיית הקשר הסיבתי בין הרדיפות לבריחה ותוצאותיהן, שונה ובמספר מקרים קבעו בתי משפט בגרמניה, לרבות בית המשפט הפדרלי העליון, שכאשר השלטון הנאצי צפה כי תהא קיימת סכנה מוגברת לנרדף לפגיעה פיזית בגופו או בבריאותו בארץ אליה נמלט, אם בפועל נגרמה פגיעה זו, נתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין מעשה הרדיפות והבריחה מכח "הלכת הפחד" לבין הנזק הבריאותי שנגרם לנרדף.

לאור שינוי ההלכה בגרמניה, פסקה גם ועדת העררים כי בנסיבות המתוארות לעיל, יש להכיר בקיומו של קשר סיבתי. יחד עם זאת סייגה הועדה את קביעתה באומרה:

"אין אנו קובעים בשלב זה עד מתי ובאילו נסיבות תחול הלכת הצפיות וחזקת הקשר הסיבתי, ועניין זה צריך להידון בכל מקרה לגופו, על פי השאלה של תחולת הצפיות, אשר תיבחן בין השאר לאור הידע ההיסטורי, לאור מרחק הזמן בין הבריחה לבין קרות האירוע הרלבנטי ולאור טיבו של האירוע אשר גרם לאותו נזק".

בהסתמך על קביעה זו, נבחנו התביעות נשוא הערעורים שאוחדו.

ע"א 1714/05- חנה ראוכברגר נ' הרשות המוסמכת-

ערעור זה מופנה כנגד החלטת ועדת העררים מיום 24.02.05 בו"ע 198/04. המערערת, ילידת 1937, הוכרה כנכה בשל הבריחה מפולין לרוסיה. עררה נסב על הטענה כי לקתה בשחפת ברוסיה, ולכן יש להכיר בפגימה של שחפת ישנה, שכן תנאי המחיה הקשים ברוסיה לא היו נחלתה אלמלא בריחתה מפולין.

ועדת העררים קבעה כי:

"לא נוכל לקבל את גישת העוררת. תנאי המחיה בפולין בתקופת המלחמה, לא היו טובים בהרבה מאלו שברוסיה. לפיכך, לא ניתן לומר כי המעבר לרוסיה הוא הוא הגורם למחלת השחפת, כך שיש לראות את תנאי מזג האויר הקשים ברוסיה, בשונה לכאורה מהותית מאלו שבפולין, כנכנסים לצפיית הצורר הנאצי.

בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי מחלת השחפת קשורה קשר סיבתי לאירוע הבריחה מפולין ולפיכך הערר נדחה".

מכאן הערעור.

בהודעת הערעור נטען כי אלמלא המלחמה המערערת, כלל לא היתה חולה בשחפת; ולו חלתה, היתה זוכה לטיפול בהיותה בת למשפחה אמידה. זאת ועוד, לו היתה נשארת בפולין בזמן המלחמה, ולו היתה שורדת את תלאות המלחמה, היתה זוכה להכרה במחלת השחפת. המערערת מטעימה כי לא טענה שתנאי מזג האוויר ברוסיה שונים היו מאלה שבפולין, אלא לטענתה המחלה נגרמה עוד על אדמת פולין (עקב הירידה בתנאי החיים) אך התפרצה ברוסיה, ולפיכך יש להכיר במחלת השחפת. המשיבה תומכת בהחלטת ועדת העררים. בהשלמת הטיעון, הוסיפה המערערת וטענה כי מצבם של הפליטים ברוסיה היה רע בהרבה מזה של התושבים המקומיים.

עיון בתביעתה של גב' ראוכברגר ובערר שהוגש על ידה ב-11.02.04, מעלה כי בהודעת הערעור לבית משפט זה חל שינוי מהותי בגרסתה העובדתית של המערערת, ובמקום הטענה לפיה חלתה במחלת השחפת בשל תנאי המחייה ברוסיה (סעיף 4 רישא לתצהיר שצורף לערר), נטען עתה כי בשל תנאי החיים הקשים בפולין חלה התדרדרות במצבם הגופני של בני המשפחה, וכי אמה חלתה בשחפת בפולין, ויתכן שהמערערת נדבקה במחלה מהאם.