נדחה ערעורו של נאשם שהורשע בסיוע בהעברת כספים לחמאס

השופטת ע' ארבל:

1.        המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מוכרת, לפי סעיף 85(ג) ו-(ח) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים ו' מרוז, ר' כץ, א' ואגו) גזר למערער בגין הרשעתו עונש של 5 שנות מאסר, 4 מהן לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר, והיתרה על תנאי, שלא יעבור כל עבירה מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו.

           העובדות בהן הורשע המערער הינן כדלקמן: המערער עבד בתקופה הרלוונטית לכתב האישום במשרד העוסק בהמרת מטבע זר וביצוע העברות כספיות. בראשית שנת 2005 פנה אליו מפקד הזרוע הצבאית של חמאס באיזור חאן יונס, מחמד סנואר (להלן: סנואר) וביקש ממנו סיוע בהעברת כספים ממדינות זרות אל חאן יונס, בתשלום. המערער נענה להצעה ומשך כארבעה חודשים, במספר רב של הזדמנויות, העביר כספים אל סנואר מן האמירויות, ירדן ומצריים בסכום כולל של כ- 200,000 דולר. העברת הכסף נעשתה באופן שפעילי חמאס בחו"ל שביקשו להעביר כסף לסנואר יצרו קשר עם גיסו של המערער ששהה בדובאי, העבירו לו את הכסף והגיס העביר את הכסף לסוחרים תושבי רצועת עזה שהעבירו את הכסף למערער. המערער, באמצעות אדם נוסף, העביר את הכסף אל סנואר. עבור כל העברת כספים קיבל המערער סך של 1,500 דולר. בנוסף, לאחר שגורש גיסו של המערער מדובאי לאחר שנחשפה פעילותו, יצא המערער לדובאי בחודש יוני 2005 על מנת להחליפו, אך חזר לרצועת עזה לאחר שפעילי החמאס לא הצליחו ליצור עמו קשר שם.

2.        בגזירת הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירה בה הורשע המערער ועל כך שבמעשיו איפשר לארגון החמאס לבצע פעולות טרור שנועדו לפגוע באזרחי ישראל ותושביה. בית המשפט ציין כי עבירה זו נוגעת לעצם קיומה של המדינה ולבטחון אזרחיה ותושביה, וכי בתקופה קשה של טרור על בתי המשפט לפעול לשבירת כל חוליה ב"שרשרת המוות". בית המשפט קבע כי המערער לא היה חוליה כה שולית בשרשרת הטרור בהתחשב בכך שפעילותו נמשכה מספר חודשים ובמסגרתה הועבר סך של כ- 200,000 דולר, מה גם שמדובר באדם כבן 30 אשר ידע עבור מי הוא פועל. יחד עם זאת הביא בית המשפט בחשבון את הודאתו של המערער ואת נסיבותיו האישיות - היותו אב לבת קטנה, העוזר בפרנסת משפחתו בשל מחלת אביו.

3.        המערער טוען בערעורו כי יש לבטל את הרשעתו כיוון שעל אף שהתביעה טענה כי הוא מואשם ב"עבירת חוץ", לא נתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעמדתו לדין, בניגוד לדרישת סעיף 9(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין).

           עו"ד צמל, באת כוחו של המערער, טוענת כי העונש שהושת על המערער מפליג לחומרה ביחס לעונשים שהוטלו בעבר בגין הרשעה בעבירות בהן הורשע המערער, על ידי בתי הדין הצבאיים לפניהם נידונו עד לא מזמן תיקים אלה. לדבריה, רף הענישה שהתוו בתי הדין הצבאיים צריך להיות תקרת הענישה שיטיל בית המשפט האזרחי. היא חולקת על עצם החומרה שייחס בית המשפט המחוזי לאופיין הביטחוני של העבירות בהן הורשע המערער וזאת בהתבסס על מספר טיעונים: משאין עוד ברצועת עזה נוכחות של צה"ל או של מתיישבים ישראלים, הרי שהסיכון הנשקף לביטחונה של ישראל ממעשים דוגמת אלה המיוחסים למערער הוא מוגבל ומצדיק ענישה מתונה יותר; העבירה בה הורשע המערער נמצאת בתחתית סולם העבירות הביטחוניות ועל כן הענישה המקובלת בגינה עומדת על מספר חודשי מאסר ותו לא; בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי אין מדובר בעבירה שיש בה איום על בטחון המדינה, מה גם שביטחון המדינה יציב ואין איום ממשי על עצם קיומה, ודאי שלא מצדו של חלפן כספים העושה שירות בסכומים זניחים משך תקופה קצרה.

           הסנגורית סבורה עוד כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לנתונים שונים המצדיקים הקלה בעונש: לפסיקות במקרים דומים בהן הוטלו כאמור עונשים קלים במידה ניכרת; לכך שבא כוח המערער ויתר על טענות כבדות משקל וביניהן טענות מקדמיות, טענות נגד פסלות ההודעות שנכתבו בשפה העברית ואי העלאת טענה בדבר העדר "דבר מה נוסף" אף על פי שכתב האישום מבוסס רק על הודעתו של המערער; העובדה שהמערער הודה בהזדמנות הראשונה; הזיקה בינו לבין חמאס רחוקה וזמנית, הוא לא חבר הארגון ולא נתן שירותים הנוגעים במישרין לזרועו הצבאית של הארגון והסכומים שהעביר אינם גדולים ואינם משמעותיים עבור ארגון דוגמת חמאס. כן היא מציינת כי בניגוד למרבית המקרים בהם נידונו עבירות של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, במקרה דנן המערער פעל במסגרת עבודתו הרגילה כחלפן כספים. כן היא טוענת כי מאחר שהעבירות בוצעו באיזור A שבשליטת הרשות הפלסטינית, בו נחשב החמאס לארגון חוקי, לא ניתן לטעון כי היה זה מובן למערער כי הוא מבצע עבירה.

4.        באת כוח המדינה משיבה כי ניתן אישור פרקליט המדינה להגשת כתב האישום, גם אם באיחור. אשר לטענות בדבר אי ידיעתו של המערער כי הוא מבצע עבירה, בהניחו כי החמאס הוא ארגון חוקי בשטח A, היא סבורה שהמענה לטענה זו מצוי בסעיף 13 לחוק העונשין. לדבריה, חלק מפסקי הדין עליהם מתבססת הסנגורית בטענתה כי רף הענישה בעבירה זו נמוך בהרבה, כלל אינם נוגעים בשירות עבור ארגון טרור ולמעשה אין פסיקה במקרים דומים וחשוב שבית המשפט יאמר את דברו בעניין. היא מפנה לעונש הקבוע בחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: חוק איסור מימון טרור), בו אמר לטענתה המחוקק את דברו ביחס לעבירות מעין אלה, מדגישה כי בעבירות של מימון טרור טבוע יסוד של בצע כסף וכי המערער היה נכון לנסוע לדובאי כדי להחליף את קרוב משפחתו על מנת להמשיך בפעילות העברת הכספים.

5.        הסנגורית, במענה לטענות באת כוח המדינה סבורה כי לא ניתן לקשור את פעולותיו של המערער לחוק איסור מימון טרור והשאלה היחידה שעומדת לדבריה על הפרק היא האם אין מדובר בעונש מופרז.

דיון והכרעה

6.        הטענה המקדמית בדבר היעדר אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום דינה להידחות. הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה נדרשת אמנם לשם הגשת כתב אישום בבית משפט צבאי שהוקם מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: התקנות) (תקנה 18 לתקנות), אך סמכותו זו של היועץ המשפטי לממשלה הואצלה זה מכבר לפרקליט המדינה. פרקליט המדינה נתן את הסכמתו להגשת כתב האישום. הסכמה זו ניתנה לאחר ההרשעה, אולם אני סבורה כי לאור עקרון הבטלות היחסית והעובדה שהמערער היה מיוצג בהליך בפני בית המשפט קמא אך טענה זו לא הועלתה, ומשלא שוכנעתי כי נגרם למערער כל עיוות דין, איני סבורה כי יש בקבלת האישור בדיעבד כדי להשמיט הבסיס תחת ההליך כולו (ראו לעניין זה: ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3505 (2005)). משכך, נראה כי אין בסיס לטענה זו ודינה להידחות.

7.        טענה נוספת שהעלתה הסנגורית הינה כי מכיוון שהחמאס אינו מוגדר כארגון טרור בשטח A או כהתאחדות בלתי מותרת, הרי שאין להניח לחובתו של המערער כי ידע שהוא מבצע עבירה. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. ראשית, מקובלת עליי תשובתה של באת כוח המדינה כי המענה לטענה זו טמון בהוראת סעיף 13 לחוק העונשין לפיו דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירות-חוץ נגד בטחון המדינה (סעיף 13(א)(1) לחוק העונשין) או עבירות חוץ נגד "חיי אזרח ישראלי, תושב ישראל או עובד הציבור, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא כזה" (סעיף 13(ב)(1) לחוק העונשין). לכך יש להוסיף, כי משפנה אל המערער ראש הזרוע הצבאית של החמאס בחאן יונס וביקש את שיתוף הפעולה שלו בהעברות הכספים, אין זה סביר כי לא הבין שהכסף מיועד בצורה זו או אחרת לצורך פעילותו הכוללת של הארגון, לרבות פעילות טרור נגד מטרות ישראליות. גם אם, אף שהדבר לא נטען בפנינו, אין פעילותו של החמאס באיזור רצועת עזה מתמקדת אך ורק בפעילות בעלת אופי צבאי, הרי שכאשר המערער בא בדברים עם ראש הזרוע הצבאית של החמאס באיזור, אין מקום להניח שסבר כי הכספים מיועדים למימון פעילות בעלת אופי אזרחי.

8.        עמדתה של הסנגורית כי העבירות בהן הורשע המערער על פי הודאתו אינן בעלות חומרה מיוחדת בשל אופיין הביטחוני, אינה מקובלת עליי. ראשית, עצם הכללת העבירות בהן הורשע המערער בתקנות מעידה על אופיין הביטחוני. העבירות הנכנסות תחת מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת אכן אינן כעיקרון מהחמורות שבעבירות הביטחון, ואולם הדבר תלוי בטיב השירות הניתן. אני סבורה כי שירות מעין זה שהעניק המערער לחמאס נודעת לו חומרה יתרה. במה דברים אמורים.

9.        החיים בצל איומי הטרור הפכו בעידן הנוכחי למציאות גלובלית. החשש ממחיר הדמים שגובות פעולות טרור אינו עוד נחלתם של אזורים ומדינות הנתונים לסכסוכים ממוקדים אלא הוא קיים כאיום ממשי ומוחשי על חייהם של מיליונים בכל היבשות, בכל קצווי תבל. המאבק בטרור הפך לאתגר עולמי, הטרור הפך לאויבה של תפישת העולם הדמוקרטית ששמה לה למטרה את הבטחת חירויות האדם והאזרח - את הזכות לחיים, את השוויון ואת כבוד האדם, את חופש הדת וחירויות נוספות שאינן מתיישבות עם תפישות העולם בהן אוחזים על פי רוב ארגוני הטרור.

           הטרור בעידן הנוכחי מתאפיין לא רק בהיותו גלובלי, אלא גם בתחכום רב, לעיתים במבנה ארגוני מסועף, בפעילות שאינה ספורדית, נקודתית, אלא פעילות ארגונית שיטתית שלצורכה מוקמות תשתיות נרחבות שיאפשרו אימונים, איסוף מודיעין וביצוע פעילות מבצעית, הכל תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ועל מנת לייצר פעולות טרור שיגבו מחיר כבד. לפעילות זו יש להוסיף כי יותר ויותר אנו עדים לכך שארגוני הטרור משקיעים זמן, מחשבה ומשאבים בפעילות הסברתית ותקשורתית, כמו גם בפעילות בעלת אופי אזרחי, דוגמת פעילות בתחום הסוציאלי וההומניטרי, על מנת ליצור בסיס תמיכה רחב ככל הניתן בקרב האוכלוסייה שבשמה פועל לכאורה ארגון הטרור ולעודד גיוס פעילים נוספים מתוך אוכלוסיה זו. פעילות נרחבת זו של ארגוני הטרור מותנית בראש ובראשונה בקיומה של תשתית כלכלית איתנה ומבוססת ושימוש במערכות פיננסיות שיעמדו לרשות ארגוני הטרור למימון פעילותם (וראו: אלכס אברבוך "המאבק במימון הטרור בישראל - היבטים משפטיים" משפט וצבא 17 (התשס"ד) 183, 187-186. להלן: אברבוך).

           על רקע זה הפנימה הקהילה הבינלאומית בשנים האחרונות את חשיבות התאמת הכלים למאבק בטרור לאופיו העדכני של הטרור העולמי. ההכרה בכך שתשתית כלכלית מבוססת היא בבחינת צינור חמצן עבור גופי הטרור הובילה להפניית מאמצים לפגיעה בתשתית כלכלית זו, על ידי שימוש בכלים משפטיים שונים. השימוש באמצעי אכיפה כלכליים אינו ייחודי, יש להדגיש, אך למאבק בטרור, אלא הוא משותף למערכות עברייניות מתחומים שונים שמתאפיינות בפעילות ענפה ומאורגנת שאין לה קיום ללא מנגנון משומן היטב של הזרמת מזומנים, ודי אם אזכיר את אמצעי האכיפה הכלכליים שנקבעו בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 ובחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2001 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). לחוקים אלה התווסף בשנת 2005 חוק איסור מימון טרור. חקיקת החוק לא באה בחלל ריק, כיוון שבחקיקה הישראלית קיימות הוראות שניתן להתמודד באמצעותן עם פעולות של מימון טרור (ראו: תקנות 74, 84 לתקנות; סעיפים 4-3 לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948; חוק איסור הלבנת הון; סעיף 148 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003), ועל כן את חקיקתו יש לראות על ציר הזמן כחלק מתהליך שראשיתו באמנת האומות המאוחדות נגד מימון טרור משנת 1999 (The International Convention for the Suppressin of the .Financing of Terrorism להלן: האמנה). באמנה הוסכם, בין היתר, כי על המדינות לנקוט אמצעים לזיהוי, גלוי, הקפאה או תפיסה של כספים המשמשים או מיועדים לביצוע מעשי טרור וכן הוגדרה העבירה של מימון טרור. כן התקבלו בנושא החלטות של מועצת הביטחון. ישראל אישררה את האמנה ובדומה למדינות אחרות בעולם חוקקה חוק שעניינו איסור מימון טרור (כך למשל, באנגליה 2001, Anti-terrorism, Crime and Security Act;  בקנדה נחקק Anti- (Terrorist Act (Bill C-36, Dec. (2001  .

           חוק איסור מימון טרור קובע כעבירות שורה של פעולות המשמשות בהנעת מכונת הכספים של הטרור ומעניק כלים  - מנהליים ושיפוטיים - בידי הרשויות נגד מימון הטרור כל אלה כולם מתווספים לחקיקה הקיימת בתחום המלחמה בטרור. יצוין כי בהצעת חוק איסור מימון טרור, התשס"ג-2003, ה"ח 43, עמ' 551 הובהר כי הצורך בהוראות החוק עלה בכיוון שהחקיקה הקיימת - ובפרט התקנות, הפקודה והוראות בחוק העונשין - אינה נותנת ביטוי לצורך להתמודד עם התפישה הבינלאומית של הטרור. פן זה ביקש המחוקק להשלים עם חקיקת החוק. החוק מבטא גישה עדכנית למאבק בטרור, גישה מקיפה וכוללת הרואה בחומרה גם פעילות התומכת בטרור על דרך מימונו. בחוק זה הביע המחוקק עמדתו כי עונש חמור הולם את מי שנמצא כי ידו מעורבת בקלחת הטרור וזאת גם אם על דרך של ביצוע פעולה ברכוש למטרות טרור או על דרך של פעולה ברכוש טרור (סעיפים 9-8 לחוק איסור מימון טרור). להוראות אלה מתווספות הוראות אחרות המצביעות על מדיניותו המחמירה של המחוקק בנושאים אלה, כעולה מן ההוראות באשר לחילוט רכוש, סעדים זמניים ואף תפיסה מנהלית של רכוש הנושא את אות הקלון של הטרור.

10.      המערער, נזכיר, לא הועמד לדין על עבירה לפי חוק איסור מימון טרור, אלא הואשם בביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת בהתאם לתקנות. יחד עם זאת, המעשים בהם הורשע, על פי הודאתו, מהווים חוליה בלתי ניתנת לניתוק משרשרת מימון הטרור ועל כן אני סבורה כי לא ניתן להתעלם, לעת הדיון בערעור, מהעמדה העדכנית, הבלתי משתמעת לשתי פנים, שהביע המחוקק בחוק איסור מימון טרור.

11.      הסנגורית סבורה כאמור כי מן המעשים בגינן הורשע המערער לא נשקף סיכון של ממש לביטחון המדינה וכלל נסיבות העניין מלמדות לשיטתה על כך שמדובר בעניין פעוט כמעט - בהעברת כספים בסכומים זניחים יחסית לתקציבים הנדרשים לארגון החמאס, בפעילות שנמשכה אך כארבעה חודשים, כאשר המערער אינו חורג למעשה מפעילותו המקצועית שבשגרה. כפי שציינתי כבר קודם, טענה זו דינה להידחות.