נדחה ערעורו של מורשע בגניבת רכב וסיכון חיי אדם בכביש- ישב שנה וחצי בכלא

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 12982-10-09 (כבוד השופט י' כהן) מיום 30.6.11 ומיום 12.9.11.

רקע עובדתי ודיוני

1.        כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; שימוש ברכב ללא רשות; חבלה במזיד; פריצה לרכב; קבלת רכב גנוב; איסור לנהוג ללא רישיון; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף; נסיעה בכיוון ההפוך; נהיגה במהירות שאינה סבירה; נהיגה תוך חציית קו הפרדה רצוף; אי ציות לתמרור 'עצור'; אי ציות להוראות שוטר; גרימת נזק לרכוש ואדם; וכניסה לצומת.

           לפי המתואר בחלקו הראשון של כתב האישום (בסעיפים 10-1), ביום 11.10.2009, נכנס המערער למכונית גנובה באמצעות מפתח, ביודעו כי מדובר במכונית גנובה. ניידת משטרה סמויה שהגיעה למקום חסמה את נתיב נסיעתה של המכונית הגנובה, ושני שוטרים שהיו בעמדת תצפית במקום, הורו למערער לעצור וניפצו את חלונותיה של המכונית. המערער לא ציית להוראות השוטרים ונסע לאחור, תוך שהוא פוגע ברגלו של אחד השוטרים, ובעוד שחלק גופו העליון של השוטר האחר נמצא בתוך המכונית. בעודו נוסע לאחור, פגע המערער בניידת המשטרה, ונמלט בנסיעה פרועה לכיוון הישוב בו הוא מתגורר. בסופו של המרדף איבד המערער שליטה על המכונית והתנגש במעקה הבטיחות בצד הדרך. בנסיבות המתוארות לעיל, נהג המערער ללא רישיון נהיגה, מבלי לציית לחוקי התנועה ומבלי לציית להוראות השוטרים אשר קראו לו לעצור את הרכב. בחלקו השני של כתב האישום, מתואר, כי לאחר שנטש את המכונית, החל המערער לרוץ לעבר שדה סמוך. שני שוטרים רצו אחריו וקראו לו לעצור, כשהשיגו אותו השניים (להלן: פלד ושטיין), התנגד המערער לניסיונותיהם לעצרו ותקף אותם בידיו וברגליו. לאחר שהצליחו פלד ושטיין להשתלט על המערער ולהובילו לעבר רכבם, הגיעו למקום אנשים רבים אשר ניסו למנוע את מעצרו של המערער בכך שתקפו את השוטרים, טלטלו את הניידת, זרקו לעברה אבנים ואף שברו את החלון האחורי שלה. גם במהלך הנסיעה מהמקום, המשיך המערער להתפרע ולנסות לפתוח את דלתות הניידת.

2.        בית המשפט המחוזי, בהכרעת דינו, הרשיע את המערער בעבירות הבאות, בשל המעשים המיוחסים לו בחלקו הראשון של כתב האישום: שימוש ברכב ללא רשות בעליו, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גרימת נזק לרכוש, ואי ציות להוראות השוטר. בכל הנוגע לחלקו הראשון של כתב האישום, קבע בית המשפט, כי עדויות השוטרים מהימנות בעיניו, וכי אין הוא מוכן לבסס ממצאים עובדתיים על סמך עדותו של המערער, אשר הכחיש את כל המיוחס לו וטען כי לא ידע שהמכונית גנובה, וכי לא זוהה כראוי על ידי השוטרים. בכל הנוגע לגניבת המכונית, קבע בית המשפט, כי המכונית נגנבה ביחד עם המפתחות, וכי ניתן להניח, כי בריחתו של המערער ונהיגתו הפרועה נבעה מכך שהוא ידע כי המכונית גנובה.  עוד יש לציין, כי בית המשפט לא קיבל את דברי השוטרים בכל הנוגע לנסיבות בהן נפסק המרדף. בית המשפט קבע, כי הניידת התנגשה במכונית הגנובה במתכוון, על מנת להביא לעצירתה, והיא שדחפה את המכונית אל עבר מעקה הבטיחות. לבסוף, קבע בית המשפט, כי הוא רואה בנסיעתו הפרועה של המערער כמעשה אחד ולכן לא מצא מקום להרשיעו בכל העבירות המיוחסות לו בהקשר זה.

           בכל הנוגע לחלק השני של כתב האישום, העדיף בית המשפט את עדותו של עו"ד שפרלינג, אשר נכח במקום האירוע ותיאר שהשוטרים הם אלו שהיכו את המערער, ולא להיפך, על פני עדותם של השוטרים. עוד קבע בית המשפט, כי מתיאוריו של עו"ד שפרלינג, עולה, כי הכוח שהופעל כנגד המערער חרג באופן ניכר מהמידה שהייתה דרושה כדי לעצרו. לפיכך, זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

3.        ביום 12.9.2010, הטיל בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן חמש שנות פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שבתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער לא נכתבה המלצה טיפולית כיוון שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו, וכן לנסיבותיו האישיות.

4.        מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כנגד הרשעת המערער בחלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולחלופין, כנגד חומרת העונש.

טענות הצדדים

טענות המערער

5.        ראשית, טוען המערער, כי יש לזכותו מהטעם של הגנה מן הצדק, שכן המשיבה הפרה את זכויותיו, ונקטה כלפיו באלימות קשה. לטענתו, די בכך שהוכה בצורה קשה, וכי קופחה זכותו להיוועצות עם עורך דין, כדי לבטל את כתב האישום נגדו. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי הרשעתו בכל עבירה שהיא בקשר עם אותו אירוע, בו הוכה והושפל על ידי השוטרים, פוגעת בתחושת הצדק וההגינות, וכן באמון הציבור במערכת המשפט.

           עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט, בכך שהרשיעו על סמך עדויות השוטרים, למרות שמצא אותן כלא אמינות בכל הנוגע לחלקו השני של כתב האישום. בהקשר זה טוען המערער, כי אף בכל הנוגע לחלקו הראשון של כתב האישום, קבע בית המשפט, כי עדות השוטרים, ככל שהיא נוגעת לנסיבות עצירתה של המכונית הגנובה, אינה אמינה בעיניו, והעדיף את עדותו של עו"ד שפרלינג, שלפיה מכונית המשטרה התנגשה במכונית הגנובה. לטענת המערער, אין כל הסבר סביר לכך שהשוטרים, שחוו את האירוע באופן בלתי אמצעי, יטעו בתיאור שמסרו בנוגע לנסיבות אירוע התאונה. לטענתו, היה לשוטרים מניע לתאר את התאונה באופן שאינו משקף את המציאות והם תיאמו את עדויותיהם בהתאם. המערער מציע מספר חלופות למניע: הראשונה, כי השוטרים שיקרו במטרה להסתיר את העובדה שהם בעצמם נהגו באופן שמסכן חיי אדם; השנייה, כי השוטרים שיקרו במטרה להסביר כיצד נגרם לו שבר בידו. בכל מקרה, טוען המערער, כי לאחר שהשוטרים שיקרו, לא ניתן היה לתת אמון מלא בגרסתם לגבי לכידתו בעקבות התאונה. בנוסף, טוען המערער, כי בית המשפט לא הסביר מדוע הוא נותן אמון בגרסת השוטרים, ככל שהיא נוגעת לזיהויו כאדם שגנב את המכונית.

           עוד טוען המערער, כי קיים ספק בכל הנוגע לזיהויו כמי שביצע את המעשים המתוארים בחלקו הראשון של כתב האישום. בהקשר זה, טוען המערער, כי בית המשפט לא נימק את דחיית טענתו בדבר טעות בזיהוי ולכן יש לזכותו מחמת קיומו של ספק סביר. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שהתעלם מהאפשרות לפיה שגו השוטרים כשחשבו שהוא הנהג הנמלט מהמכונית הגנובה. זאת, בין היתר, כיוון שלמכונית הגנובה נכנס אדם שלבש חולצה בצבע ירוק בהיר, בעוד שהאדם שנלכד והובא לתחנת המשטרה לבש חולצה שחורה.

           עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בכך שקיבל את דו"חות הפעולה שערכו שלושת השוטרים שנכחו באירוע במקום את חקירתם הראשית. לטענתו, לא מתקיים במקרה זה החריג בדבר "הקפאת הזכירה שבעבר" שכן לא נטען, וממילא לא הוכח, כי השוטרים מתקשים לזכור את האירוע. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי לאחר שהביע התנגדותו להחלת הכלל בדבר הקפאת הזכירה, עובר נטל הראייה להוכחת התנאים לקיומו של הכלל למשיבה, והיא לא עמדה בנטל זה שכן לא חקרה את השוטרים לגבי זיכרונם מהאירוע.

           עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שלא קבע כי הודעתו (ת/25) אינה קבילה, זאת למרות שנגבתה תוך שלילת זכותו להיוועץ עם עורך דין. אמנם, ויתרה המשיבה על ההודעה, אך על בית המשפט היה להורות על פסילתה ועל הוצאתה מהתיק.

           לאור כל זאת, טוען המערער, כי מקרה זה הינו מקרה חריג, אשר מצדיק התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.

6.        לחלופין בלבד, טוען המערער, כי יש להקל משמעותית בעונש שהוטל עליו.

טענות המשיבה