נדחה ערעור על החלטה שלא להאריך מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה

השופטת נילי ארד

1.      1.      לפנינו ערעור על החלטת הרשמת השופטת לאה גליקסמן מיום 28.1.07 (בתיק בש"א 861/06), בה הורתה על דחיית בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

הרקע

2.      2.      המערער הגיש תביעה כספית בגין אי הפרשת סכומים אשר נוכו משכרו לקרן פנסיה והפסד תשואה, בתקופת עבודתו במשיבה ( להלן: החברה) מיום 1.6.76 ועד ליום 31.7.78 (להלן: התביעה).

3.      3.      בית הדין האזורי (השופטת הדס יהלום ונציגי ציבור מר יצחק לורנס ומר אורי מתתיהו; בשא 7908/06) נעתר לבקשת החברה והורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, תוך שקבע, בין היתר, כך: עילת המערער לפיצויים בגין הפסד פנסיה "קמה לתובע בכל אחד מחודשי העבודה שבהם, לטענתו, לא הופרשו בגינו כספים לקרן פנסיה" ואולם "בחלוף 7 שנים מהמועד האחרון  להפרשות לפנסיה על ידי המעביד, דהיינו מחודש העבודה האחרון, מתיישנת התביעה. החודש  האחרון לעבודתו של התובע היה יולי 1978. התביעה הוגשה בחודש יוני 2006"; "העובדות שלטענת התובע התגלו לו היום, יכול היה לגלותן בבדיקה סבירה כבר בסמוך להפסקת עבודתו, לפני כשלושים שנה. העובדה שמצא לעשות כן רק בסמוך לפרישתו, אין משמעה שלא יכול היה לגלות את העובדות קודם לכן. משבדק את הדברים רק בסמוך לפרישה, אין לו להלין אלא רק על עצמו" לפיכך, לא חל בעניינו של המערער  סעיף 8 לחוק ההתיישנות; "הגשת  התביעה בחלוף כשלושים שנה ממועד תום יחסי עובד ומעביד, מערימה קשיים בבירור העובדתי"; בעניינו של המערער אף לא חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, בהעדר הודאה מטעם החברה בזכותו של המערער. משנדחתה תביעת המערער על הסף, השית עליו בית הדין האזורי  הוצאות שכר טרחת עורך דין  בסך     2500 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: פסק הדין).

החלטת הרשמת

4. פסק הדין ניתן ביום 28.9.06 והומצא לב"כ המערער ביום 19.10.06. בתאריך  26.11.06 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין (להלן: הבקשה). עיקר טעמה של הרשמת לדחיית הבקשה סב על סיכויי הערעור. זאת לאחר שהקדימה וציינה כי "לאור הריכוך שחל בהלכה הפסוקה, ובהתחשב במידת האיחור, ניתן היה לראות בטעותו של ב"כ המבקש בעניין מועד המצאת פסק הדין טעם מיוחד להארכת מועד  להגשת ערעור".

עם זאת, קבעה ש"במקרה הנדון אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור, וזאת בשל סיכויי הערעור" בהיותם "שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך הערעור". עיקרי הדברים בהקשר זה הם אלה: "המבקש הגיש תביעה  לתשלום פיצוי בגין זכויות שלטענתו לא שולמו לו בין השנים 1976 - 1978, דהיינו התביעה  הוגשה עשרים ושמונה עד שלושים  שנה לאחר המועד בו נולדה עילת התביעה. בהתאם לפסיקה, אין לקבל את טענת המבקש כי בנסיבות המקרה חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות... או הוראת סעיף  9 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלה, בהן על פני הדברים  סיכויי הערעור קלושים, אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור".

הוסיפה הרשמת וציינה, כי לא נמצא טעם מיוחד  המצדיק הארכת המועד, שכן  "הנימוק העיקרי לבקשה הוא טעותו של בא כוחו של המבקש בעניין המועד האחרון להגשת ערעור". משנדחתה הבקשה להארכת מועד השיתה הרשמת הוצאות על המערער בסך 1500 ש"ח  ( להלן: החלטת הרשמת).

הערעור

5.      5.      המערער חזר על טענותיו בבקשה להארכת מועד והוסיף, כי "בפועל היה הערעור מוגש מוקדם יותר ולא ביום האחרון" אך לא ניתן היה לעשות כן מחמת עיצומים במזכירות בית הדין בימים 21 ו- 22 לחודש נובמבר;  יש איחור של יום אחד בהגשתו של הערעור ולכן "האיחור הקל שאינו איחור כלל ככל שהענין נוגע למשיבה ועל כן לא יחול הכלל של הסתמכות הצד השני על סופיות הדיון ופגיעה של ממש באינטרס החברה הראוי להגנה"; "אין עסקינן ברשלנות בוטה או בזלזול"; מדובר בטעות שבתום לב שבחלקה נגרמה כתוצאה מנסיבה חיצונית ואי הבנה שמקורה במכתבה של ב"כ המשיבה אליו; בפועל הועמדה ב"כ המשיבה במכתב מיום 23.11.06 "על כוונת המבקש להגיש את הערעור";  הערעור סב על סוגיה משפטית שעניינה בתחולת סעיף 8 לחוק התיישנות. משכך, מדובר  ב"עניין הקשור במדיניות משפטית המתייחסת לחובתו של עובד או מעביד לבדוק במהלך השנים אם בוצעו הפרשות לפנסיה בפועל על ידי המעביד אם לאו"; בהעדר ידיעת המערער על עילת התביעה, לא החל מירוץ ההתיישנות; בנסיבות העניין חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות משהמערער פעל כאדם סביר  "לא ידע ולא היה עליו לדעת כי הכספים לא הועברו לקרן פנסיה. מאחר וקיבל תלוש משכורת מסודר, לא העלה על הדעת כי יש עליו חובה לבדוק שאכן הכספים הופרשו. רק כיום, כאשר ברצונו לממש את כספיו לקראת צאתו לגמלאות, גילה לתדהמתו הרבה כי מעולם לא הופרשו הכספים"; סיכויי הערעור טובים.

6.      6.      החברהתמכה בהחלטת הרשמת מטעמיה והוסיפה וטענה, כי דין הערעור להידחות מטעמים אלה: האיחור בהגשת הבקשה אינו עונה על דרישות הפסיקה לעניין "הטעם המיוחד", שכן היה תלוי כל כולו במערער, שהיה יכול למנוע אותו, אילו נהג בשקידה סבירה כנדרש; מדובר באיחור של יומיים כאשר המערער "נטל על עצמו את הסיכון , כי ייתכן שיבוש כלשהו, עת החליט, כי יגיש את הערעור במועד האחרון בו ניתן להגישו"; סיכויי הערעור קלושים נוכח התיישנות התביעה מש"עניינן של טענות התביעה בהפרשות לפנסיה שהיו צריכות (כביכול) להתבצע  במהלך תקופת עבודה נטענת של כשנתיים, שהגיעה לקיצה... 28 עד 30 שנים לפני הגשת התביעה"; העדר ידיעת המערער בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה "בנסיבות כאמור אינה אלא תלויה  בתובע לבדו, שכן העובדות המקימות את עילות התביעה נודעו  לו, למצער, בעת  קבלת כל תלוש מתלושי שכרו, שבבדיקתם הוא חייב" ולו היה פועל בזהירות סבירה יכול היה למנוע את אי הידיעה ומשכך לא מתקיים בעניינו החריג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות; נוכח חלוף הזמן הרב מתקופת העבודה, בה עבד בחברה כטענתו, "אין בצים כל רישום או  תיעוד לגבי  עצם עבודתו  או נתונים כלשהם לגבי שכרו".

הכרעה

7.      7.      נקדים אחרית לראשית, ונאמר, כי לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי לא נפל פגם בהחלטת הרשמת המצדיק התערבותנו בה, וכי על כן דין הערעור להדחות.  על האמור נוסיף ונבאר:

איחור קל בהגשת הבקשה

8.   כלל הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה [ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך, פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; ע"א 694/01 מדינת ישראל  נ' לאה ויסמן, לא פורסם ניתן ביום 30.7.01]. 

הלכה היא כי גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" [דב"ע נג/59-  9 א ליעזר גת נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557]. וכי "אכן, יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל ^-הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" [עאח 30/06 רוני שמעון בע"מ - חארבי עליאן, ניתן ביום 20.12.06; עאח 1008/01 אלברט רחימי - מרגוט מלכה, פד"ע לז 385].

ובהתייחס לטענת ה"טעות משרדית" כבר פסקתי בעניין אלו אור בטחון כי "יכול ובנסיבות המקרה, תותר הארכת המועד, למרות קיומה של 'טעות משרדית' . זאת, אם הוכח שהטעות אינה נובעת מרשלנות, מהזנחה או מזלזול בסדרי הדין, והסיבה לעיכוב בהגשת הערעור במועד, נעוצה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור ושאינן בשליטת המבקש" [עאח  34/06 אלו אור בטחון בע"מ  - מראוון ראבייה, ניתן ביום  9.11.06 והפסיקה המצוינת שם ].

בענייננו, המערער לא הצביע על סיבה כלשהי אשר מנעה ממנו להגיש את הודעת הערעור במועד. לא הוכח קיומה של נסיבה חיצונית שלא הייתה בשליטתו, או בשליטת בא-כוחו, שגרמה ל"טעות המשרדית", אשר בגינה נגרם, לטענתו, האיחור בהגשת הערעור. טענת "העיצומים" אף היא אינה עומדת למערער, משנמצא כי התקיימו לאחר שחלף המועד האחרון להגשת ערעור. משכך הוא, ולמרות האיחור הקל, בדין נדחתה בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור       [עאח 21/06 כרמלה אשתר - השווארמה של שוקי בע"מ, ניתן ביום 12.6.06] .