נדחה ערעור להחזרת קטינים לפרגוואי

השופטת יהודית שטופמן:

א.         ערעור על פסק דינו מיום 12.1.05 של בית משפט לענייני משפחה (כב' השופט י' גייפמן) אשר דחה את תביעת המערער להחזרת הקטינים ע.ות., לפרגוואי, על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א -1991.

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן :

            המערער והמשיבה, שניהם ישראלים, הכירו במהלך שירותם הצבאי. המערער שהוא כבן 31 והמשיבה שהיא כבת 27, נשאו בנישואין דתיים בישראל, בחודש יולי 1999. במהלך נישואיהם נולדו לצדדים שני ילדיהם. ע. יליד 2002 ות. יליד 2003.

            לאחר נישואיהם יצאו הצדדים לשליחות מטעם משרד החוץ לפרגוואי, שם שהו מחודש ספטמבר 98 ועד חודש נובמבר 99. בחודש דצמבר 99 חזרו הצדדים לישראל ושהו בישראל עד חודש מרץ 01. בחודש מרץ 01 נסע המערער לוונצואלה, לצורכי עבודה. המשיבה המשיכה להתגורר בישראל עד חודש ספטמבר 01, מועד בו הצטרפה המשיבה למערער, לוונצואלה, שם התגוררו הצדדים מחודש ספטמבר 01 ועד חודש אפריל 03. הבן ע., יליד 02 כאמור, נולד בוונצואלה.

            לא שנוי במחלוקת כי ביום 4.4.03, או בסמוך למועד זה, בשל הצעת עבודה קוסמת שקיבל המערער, עזבו הצדדים את וונצואלה ועברו לגור בפרגוואי. בנם הצעיר, ת., נולד בפרגוואי ביום ** 2003 מיום 4.4.03, ובמשך כשנה וארבעה חודשים, עד יום 18.8.04, התגוררו הצדדים וילדיהם בפרגוואי.

            ביום 18.8.04 נפל דבר בחיי המשפחה. המשיבה ושני הילדים הגיעו לארץ לחופשה, שהייתה אמורה להסתיים ביום 17.10.04. המערער הצטרף למשפחתו בישראל ביום 11.9.04. במהלך החופשה, החליטה המשיבה שלא לחזור עם הילדים לפרגוואי ונשארה בארץ.

            ביום 11.10.04 הגיש המערער תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בה טען כי על בית המשפט להורות למשיבה להחזיר את הקטינים ל"מקום המגורים הרגיל", של הילדים, בפרגוואי, על פי הוראות חוק אמנת האג (להחזרת ילדים חטופים) תשנ"א - 1991 (להלן: " חוק אמנת האג").

            המערער טען כי הקטינים הורחקו ממקום המגורים הרגיל, בפרגוואי, שלא כדין, ועל בית המשפט להורות למשיבה, כאמור, להחזיר את הילדים לפרגוואי.

            המשיבה העלתה בפני בית משפט קמא שתי טענות הגנה. לטענת המשיבה, מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים במובן סעיף 3 (א) לחוק אמנת האג איננו בפרגוואי, ומשכך יש לדחות את התביעה להחזרת הילדים לפרגוואי. עוד טענה המשיבה כי קמה לה הגנת "השלמה", המנויה בסעיף 13 (א) לחוק אמנת האג.

ג.          בית משפט קמא דן בטענות הצדדים וקבע כדלהלן:

" א.       בני הזוג, שהינם בגילאי 27 ו - 31, חיו בישראל, הכירו בשירותם הצבאי בישראל, נישאו בישראל ומשפחותיהם גרים דרך קבע בישראל.

                        עם תום שירות הקבע של הבעל בצה"ל, נסעו בני הזוג בשליחות משרד החוץ הישראלי לפרגוואי מספטמבר 98 ועד נובמבר 99. בדצמבר 99 חזרו לישראל וחיו בישראל.

            ...

ג.          בני הזוג נסעו לוונצואלה לצרכי עבודה פרטית של הבעל וגרו שם מספטמבר 2001 ועד אפריל 2003. העובדה שהבן הבכור נולד בוונצואלה ב -2002 והאישה הייתה בהריון של הבן הצעיר בוונצואלה - אין לה שום משמעות בהיבט נשוא הדיון, באשר לא הייתה כוונת עקירה מישראל בעת המגורים  הזמניים בוונצואלה. בני הזוג עזבו את וונצואלה ב - 4/4/2003 ומאז לא חזרו למדינה זו, ואין להם זיקה לוונצואלה. גם בתקופה שהבעל עבד בוונצואלה הקפידו בני הזוג לבוא לביקורי מולדת בישראל.

ד.         בני הזוג עברו מוונצואלה להתגורר בפרגוואי באפריל 2003 לצרכי עבודה של הבעל... בפרגוואי התגוררו בני הזוג וילדיהם במשך כשנה ו-4 חודשים עד לנסיעה לישראל, בה נטען שבוצע מעשה חטיפה ע"י אי החזרה של הקטינים מישראל לפרגוואי. גם במעבר מוונצואלה לפרגוואי לא הייתה כוונת עקירה משותפת של שני ההורים מישראל, כפי שלא הייתה כוונת עקירה במעבר הקודם מישראל לוונצואלה או במעבר ב-98 מישראל לפרגוואי (בשליחות משרד החוץ הישראלי) שהסתיימה בחזרה למגורים בישראל...

            הבן הבכור נולד, כאמור, בוונצואלה כשבני הזוג התגורר בוונצואלה באופן ארעי. האישה כאמור הייתה בהריון בחודש החמישי (של הבן הצעיר) עוד בוונצואלה ורק לאחר מכן עברו בני הזוג עקב צורכי העבודה של הבעל להתגורר באופן ארעי בפרגוואי.

            ...

            עדות האישה לעניין העדר כוונת נטישה ועקירה מישראל, ומקום מגורים ארעי בלבד בוונצואלה ובפרגוואי - מהימנה על ביהמ"ש. תימוכין לה ניתן למצוא בראיות ובעדויות שהוגשו מטעם הבעל.