נדחה ערעור לביטול הסכם גירושין שקבל תוקף של פסק דין

א.   ערעור על פסק דינו מיום 25.7.04 של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופטת מ' קראוס) בתמ"ש 16721/03, אשר הורה על פירוק שיתוף בדירת הצדדים, אך דחה את תביעת המערערת לסעד הצהרתי, בענין זכותה הנטענת, בזכויות סוציאליות, שצבר המשיב במשך 15 שנים במקום עבודתו, כפי שיפורט בהמשך.

ב.   עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו, הן כדלהלן:

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 13.1.1987 והתגרשו זמ"ז ביום 9.2.2003.

לצדדים לא נולדו ילדים במהלך שנות נישואיהם.

הצדדים חתמו על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 9.2.03  (להלן: "הסכם הגירושין").

כתשעה חודשים לאחר גירושי הצדדים, הגישה המערערת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה,  בה טענה כי ההסכם בכתב, שנכתב על ידה, נערך על פי התנאים שהוכתבו לה על ידי המשיב.

עוד טענה המערערת בכתב תביעתה כי בין הצדדים נערך הסכם שונה בעל פה, שעיקריו העברת הזכויות בדירה לידיה, תמורת סך של 30,000 $ ופרעון המשכנתא הרובצת על הדירה בסך של כ-25,000 $.

בנוסף, עתרה המערערת בכתב תביעתה בפני בית משפט לענייני משפחה, למתן פסק דין הצהרתי בדבר חלקה בזכויותיו הסוציאליות של המשיב, שנצברו במקום עבודתו בעיריית ..., במשך 15 שנות נישואיהם של הצדדים.

המשיב מצידו, כפר בסמכותו של בית משפט קמא לדון בתביעה, שכן ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני, ולפיכך, ומשכרכו הצדדים את ענייניהם הכספיים בתביעת הגירושין, אזי הסמכות לדון בסוגיית הרכוש, נתונה כל כולה לבית הדין הרבני. יחד עם זאת, ובהסתמך על פסק הדין בענין בג"ץ 6103/03 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח (4) 591, הסכים המשיב כי לבית משפט לענייני משפחה הסמכות לדון בפרשנותו של ההסכם ובביצועו.

בית משפט קמא, דחה את תביעת המערערת לענין העברת זכויות המשיב בדירה על שמה, תמורת הסך של 30,000 $, בהעדר ראיות מטעם המערערת וכן לאור הוראות סעיף 80 של חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מנית, לפיו, אין לקבל טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

עוד קבע בית המשפט קמא כי " גם אם תרצה לומר כי פעולות שבין הבעל לאישה אין צורך במסמך בכתב אלא די בעדים (כאמור בסעיף 82 א' לחוק זה), הרי גם עדים לא הביאה התובעת להוכיח טענתה וכל זאת מעבר לאמור בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון")"

(עמ' 61 לפסק הדין)

כן דחה בית משפט קמא את תביעתה של המערערת לחלק מזכויותיו הסוציאליות של המשיב במקום עבודתו, לנוכח לשונו של ההסכם בין הצדדים, ולאור הסיפא של סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, הקובע דרישת כתב לשינוי הסכם ממון,  שזו לשונו:

בית משפט קמא יחס חשיבות לסיפא של הסכם הממון, הקובע כי:

"אנו מודעים להסכם זה ואין לנו בקשה או דרישה מהאחד לשני לאחר הצהרה זו".

לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי לאור הסכמת הצדדים, אין הוא יכול להעתר לתביעת המערערת לקבלת זכויות נוספות, על אלה המופיעות בהסכם הגירושין.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי אין להעתר לתביעה משחלפו למעלה מתשעה חודשים ממועד החתימה על ההסכם ועד למועד הגשת התביעה, ולא הובאו תימוכין לטעם בגינו התעכבה הגשת התביעה לשינויו של ההסכם.

עוד זקף בית משפט קמא לחובת המערערת את העובדה שלא זומן להעיד עו"ד מצליח, אשר לטענת המערערת , ניהל מו"מ בינה לבין המשיב, לתיקון הסכם הגירושין.