השופטת ד' ברלינר:
1. שאול אברהם (להלן: המערער) הוסמך כעורך דין בשנת 1983. במהלך השנים 2003-2004 התנהלו כנגד המערער מספר תיקים שנדונו בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב של לשכת עורכי-הדין. כל התיקים עניינם עבירות שונות על חוק לשכת עורכי הדין שיוחסו למערער: החל מהזנחת הטיפול בעניינם של לקוחות ועד גניבת כספי לקוחות. המערער הורשע בחלק הארי של העבירות שיוחסו לו, והושתו עליו עונשים שונים.
על פסקי הדין הללו הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים לבית הדין המשמעתי הארצי. המערער תקף את הרשעתו במרבית התיקים וכן השיג על העונש שנגזר עליו. הלשכה ערערה על קולת העונש. כל הערעורים גם יחד נדונו בבית הדין המשמעתי הארצי במסגרת תיק 25/05.
בית הדין דחה את ערעורו של המערער, קיבל את ערעור הלשכה על העונש, והורה על הוצאתו של המערער מן הלשכה לצמיתות (להלן: פסק הדין).
על פסק הדין - הערעור בפנינו.
2. אלה עיקרי העובדות והממצאים בכל אחד מן התיקים שמדובר בהם:
בד"מ 153/03: בתיק זה המערער הוסמך לייצג שני אחים (ד"ר רודיג יצחק ואחיו, להלן: ד"ר רודיג), בטיפול להעברת שתי חנויות, מבעלות אמם לבעלותם. בית הדין מצא כי המערער, אשר הוסמך לטפל בצו קיום הצוואה, איבד את הצוואה, לא העביר את הזכויות, יצר מצג שווא של טיפול בעניין הלקוח בעודו מתחמק מביצוע מלאכתו וממילוי חובתו. מאוחר יותר, משקץ הלקוח בדרך התנהלות המערער בעניינו וביקש את תיקו, סירב לכך המערער, ולא העביר לו את מסמכיו (בסופו של דבר מסר את התיק רק לאחר הקבילה לבית הדין המשמעתי המחוזי).
בית הדין קבע כי המערער קיבל שכר טרחה, ולמרות זאת לא השתדל לפעול לטובת הלקוח, ולא ניהל את העניין לשמו נשכר. "בהתנהגותו יש משום הפרת אמון חמורה והזנחה תוך הפרת אמונים" (עמ' 5 לפסק-הדין). לפיכך הורשע המערער בעבירות של הפרת חובות הנאמנות והמסירות ללקוח (סע': 54, 61(1), 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א- 1961) (להלן: החוק), במעשה הפוגע בכבוד המקצוע (סע' 53, 61(1)לחוק), בהתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין (סע' 61(3) לחוק) ובמעשה של עיכוב מסמכים שלא כדין (סע' 88 לחוק). בית הדין הטיל עליו עונש של השעיה בפועל לששה חודשים והשעיה על תנאי למשך שלושה חודשים.
3. בד"מ 3/04: הקובלנה דנה בשתי פרשיות:
הראשונה: לקוח שכר את שירותי המערער על מנת לטפל בצו ירושה. לאחר כחצי שנה, התברר ללקוח כי המערער לא הגיש כלל בקשה לצו הירושה למרות שטען כי החל בטיפול. המערער התחייב בכתב בפני הלקוח להחזיר את שכר הטרחה ששולם לו אולם גם בהתחייבותו זו לא עמד.
הפרשייה השנייה עניינה שליחת יד בכספי פקדון של אותו לקוח. בטרם עלו יחסיהם על שרטון - הוסמך המערער על-ידי הלקוח לטפל בדירה שהשכיר. המערער קיבל משוכר הדירה בנאמנות שיקים עבור שכר הדירה ועשה בהם שימוש לצרכיו. המערער הסב את השיקים לפקודת חברה העוסקת בנכיון שיקים ושלשל לכיסו את הכסף. בהמשך התחייב להחזיר את הכסף כאשר התחיל לחשוד וביקש תשובות "שיקר לו (המערער) במצח נחושה וטען כי אינו ידע מה עלה בגורל הכספים אותם גנב לעצמו" (עמ' 12 פיסקה 47 לפסק-הדין).
בפרשיה הראשונה הורשע המערער חלקית על-פי הודאתו, (המערער הודה בכך שלא הגיש את הבקשה לצו ירושה) וחלקית על-פי ממצאי עובדה, לרבות ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית הדין.
בפרשיה השנייה הורשע על-פי מכלול הראיות שעמדו בפני בית הדין: עדות המתלונן (הלקוח) ועדויות עדים נוספים שנמצאו אמינות ומשכנעות, חתימתו וחותמתו של המערער על השקים שמדובר בהם, חוות דעת מומחה להשוואת כתב יד באשר לדמיון בין החתימות על השקים לבין כתב ידו של המערער, הימנעותו של המערער מהצגת ראיות מתבקשות ועל כל אלה גרסתו של המערער שלגביה נקבע כי היא לוקה בכל ליקוי אפשרי: החל מגרסאות סותרות בשלבי הדיון השונים, עבור לאי סבירות מוחלטת וכלה בפרטים שקריים. בית הדין סיכם את התרשמותו מהמערער באומרו כי מדובר בגרסה "בדיונית", וכי העדות "הייתה רוויה בקיעים וסתירות לרוב... ואיננו מאמינים לה" (עמ' 11 פסקה 45).
המערער הורשע בהפרתה של חובת נאמנות ומסירות ללקוח (סע' 2, 54, 61(1), 61(2) לחוק), עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות (סע' 40,42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו 1986 (להלן: הכללים), וסע' 61(2) לחוק), עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין (סע' 53, 61(1) לחוק) ועבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת דין (סע' 61(3) לחוק). בית הדין גזר עליו השעיה לעשר שנים, כשתקופה זו מצטרפת לכל השעיה קודמת שהייתה תלויה ועומדת נגד המערער.
4. בד"מ 27/04: הקובלנה כוללת שני אישומים כאשר המערער הודה ברוב העובדות העומדות ביסודן.
האישום הראשון: המערער הזניח טיפול שקיבל על עצמו בעניין רישום זכויות דירה שקנו לקוחותיו (אילנה ויוסי רזקר) וביצוע הפעולות הנחוצות לרישום משכנתא (על אותה דירה) לטובת הבנק המלווה. המערער הודה שיצר מצג שווא של קידום הטיפול בתיק, בעוד שבפועל לא עשה דבר. מאוחר יותר התעלם המערער מלקוחותיו אלה, והשאירם ללא יכולת לאתרו. בית הדין הרשיע את המערער בעבירות על סע' 53, 54, 61(1), 62(2), 61(3) לחוק וסע' 2 לכללים).
האישום השני: המערער נטל על עצמו לטפל בתביעת לקוחה (אורנה ישראלשוילי, להלן: אורנה) שהיא נכה ב-100%, לקצבת נכות נגד הביטוח הלאומי, וגבה ממנה דמי טירחה. המערער לא פעל בעניין כלל, דחה את אורנה בתירוצי שווא, סירב להחזיר את מסמכיה ומנע ממנה את המשך הטיפול בתיק. בהמשך נעלם מבלי להשאיר כתובת ומבלי להחזיר את דמי הטרחה אותם גבה ללא תמורה. בשלב מאוחר יותר, למעלה משנה וחצי לאחר קבלת הטיפול בנושא, החזיר המערער לאורנה את המסמכים, אולם לא את שכר הטירחה ששילמה. גם בפרשה זו הרשיע בית הדין את המערער בעבירות על כללים 2, 13(ב), ועל סע' 53 ,54, 61(1), 62(2), 61(3) בגדר ממצא עובדתי נקבע כי "גרסת הנאשם אינה מתקבלת על הדעת" (עמ' 9 לפסק הדין), לעומת זאת גירסת האורנה ואביה - זכו לאימון.
בית הדין גזר עליו השעיה בפועל ל-6 חודשים, והשעיה על תנאי ל- 3 חודשים.
5. בד"מ 49/04: אף פה שני פרטי אישום.