נדחה ערעור המבוסס על קושי בחקירת עדים עקב מחדליו הדיוניים של בעל הדין

השופטת מ' נאור:

1.        בתיק זה התקיימה לפניי ישיבת קדם ערעור. לא עלה בידי להביא את הצדדים לידי פשרה נוכח טענת המערער כי אין לו כספים. הבהרתי לצדדים כי פסק-הדין עשוי להינתן על-סמך סיכומיהם בכתב. בא-כוח המערער ביקש להגיש השלמת טיעון ומבוקשו ניתן לו. שני הצדדים השלימו סיכומיהם ופסק-הדין ניתן על-יסוד הסיכומים בכתב.

ההליך ופסק-הדין

2.        האחים יוסף וחליל עדווין - הם המשיבים מס' 2-1 (להלן: יוסף וחליל, בהתאמה) - שותפים בעסק של שיווק משקאות קלים ויינות הקרוי "חנויות/מחסני עדווין", הנמצא ברחוב בן חלדון 12 במזרח ירושלים (להלן: "העסק"). תייסיר עדווין, המשיב מס' 3 (להלן: "תייסיר"), הוא אחיהם של יוסף ושל חליל. במועד הרלוונטי לתביעה נשוא הערעור סבל תייסיר מהתמכרות לאלכוהול ולא היתה לו קורת גג משלו. הוא התגורר בחדר שהוקצה לו על-ידי יוסף וחליל בבית העסק ועבד כשומר לילה בעסק. מערוף דיבה, המערער, עבד בתקופה הרלוונטית בלשכת התעסוקה במזרח ירושלים. תייסיר ומערוף התוודעו זה לזה במהלך שנת 1996.

3.        במהלך השנים 1997-1996 התגלה חוסר במלאי של העסק. תחילה חשדו השותפים זה בזה אולם בעקבות דברים ששמעו משכניהם, משפחת עקרמאווי, הושם בליל 3.8.1997 מארב ליד בית העסק, אז נתפסו המערער ותייסיר בכף בעת העברת בקבוקי שתייה. נגד השניים הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בירושלים בו הואשמו במספר עבירות של גניבה מהעסק אך הורשעו רק בגניבה שבוצעו בליל המארב - 3.8.1997 - וזוכו מיתר העבירות בהיעדר ראיות מספיקות. המערער שלפניי ערער לבית-המשפט המחוזי על הרשעתו, ואולם ערעורו נדחה. אחר הדברים האלה, הגישו יוסף וחליל תביעה נגד אחיהם תייסיר ונגד המערער בגין החסר במלאי, אשר לטענתם, נבע מגניבות מתמשכות של השניים לאורך תקופה ארוכה. בית-המשפט קיבל את התביעה. על פסק דינו הערעור שבפנינו.

3.        ההליכים שניהלו המערער ותייסיר להגנתם היו הליכים פתלתלים, אם לנקוט בלשון המעטה. בסופו של דבר מוקד הדיון היה בשאלה עד כמה זכאי צד לכך שבית-המשפט יתחשב במחדליו הדיוניים. זה היה מוקד הדיון בבית-המשפט המחוזי והעניין הפך למוקד הדיון גם בערעור שלפנינו. אין מנוס אלא לעמוד על פרטי הדברים. אקדים ואומר, כי מסקנתי היא שאין למערער אלא על עצמו להלין.  בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ענבר) נהג עימו כדין ואין מקום להתערבותנו באופן ניהול הדיון.

4.        המערער לא התייצב לישיבת קדם-המשפט שנקבעה ליום 4.9.2002, לא הגיש תצהירים ולא ציית לצו לגילוי מסמכים. תחילה, נמנע בית-המשפט מלנקוט נגדו סנקציות אולם אז לא התייצב המערער גם לישיבת הוכחות שנקבעה ליום 6.2.2003. בנסיבות אלה, נמחק כתב-הגנתו של המערער וניתן נגדו פסק-דין. לבקשתו, בוטל בהמשך הדברים פסק-הדין. בא-כוחו ויתר בדיון על חקירתם מחדש של עדים שנשמעו בישיבה שהתקיימה ביום 6.2.2003.

           עדי-התביעה האחרים זומנו להיחקר על תצהיריהם לישיבת הוכחות שנקבעה ליום 16.11.2003. ביום 13.11.2003, שלושה ימים קודם למועד ההוכחות, הגיש בא-כוח המערער, עו"ד קרמר, בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון ובה תיאר שורת פניות לעורך-דינו הקודם של המערער בהן ביקש ממנו לקבל לידיו את תיקו של המערער. בא-כוח התובעים התנגד לבקשת הדחייה. בית-המשפט דחה את הבקשה ובהחלטתו רשם:

"הדיון נקבע זה מכבר והיה די והותר זמן להיערך לקראתו כראוי. דחיית הדיון על-פי בקשה זו המוגשת יומיים קודם לכן תוביל לאובדן זמן שיפוטי יקר. הבקשה נדחית".

6.        בפתח הישיבה ביום 16.11.2003 ביקש בא-כוח המערער, עו"ד קרמר, מבית-המשפט לשקול פעם נוספת את עמדתו. הפעם הוסיף וציין כי עורך-הדין אבו-גוש, שאמור היה לטפל בתיק לאחר שעורך-הדין שפירא מאותו משרד מונה כשופט, עבר בחודש ספטמבר ניתוח בבית-החולים הדסה. כעת, נמצא עורך-הדין אבו-גוש בחופשת מחלה ואינו עובד באופן מסודר. בית-המשפט דחה שוב את הבקשה לדחות את מועד הדיון. אז ביקש בא-כוח המערער להשתחרר מן הייצוג אך בית-המשפט דחה בקשתו. בשלב זה, החלו להישמע עדויות אך עורך-הדין אבו-גוש הודיע שוב ושוב כי אין לו שאלות לעדים כיוון שאין לו את תצהירו של העד, את התיק האזרחי של המערער ואת התיק הפלילי. באותה ישיבה, נחקר תייסיר והמערער העיד ונחקר.

7.        התיק נקבע לסיכומים בעל-פה והצדדים התבקשו להגיש קודם לכן עיקרי טיעון. בעיקרי הטיעון של המערער הוא קבל שוב של קיפוח זכותו לחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית. על-פי גישת בא-כוח המערער, סדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט ובית-המשפט הפך, לדבריהם, את סדרי הדין למיטת סדום ולמטרה בפני עצמה. על-פי הטענה, צריך היה בית-המשפט לדחות את ישיבת ההוכחות ולקבוע ישיבה נוספת תוך חיוב בהוצאות. לפני מועד ההוכחות, ביום 17.11.2003 הגיש המערער שוב בקשה לשמיעה חוזרת של רוב עדי-התביעה.

8.        בפסק-דינו, חזר בית-המשפט והתייחס, בין השאר, לנושא הדחייה המבוקשת, וכך אמר:

"זכותו של בעל דין ליומו בבית המשפט אינה אומרת, כי הנו זכאי לעשות בזמן השיפוטי שהוקצה לדיון כאוות נפשו. משמעותה האמיתית של הזכות הנדונה אינה אלא מתן ההזדמנות לבעל דין לטעון את טענותיו בבית המשפט. אם בחר מרצונו שלא לנצל הזדמנות זו אין לומר, כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. ביטוי מוחשי לעקרונות יסוד אלה ניתן למצוא בדברים שנאמרו בע"א 32/89 גולן נ' עלוני, פ"ד מו(3), 665, 671-670: 'תובע זכאי ליומו בבית המשפט אך זכות זו נטל בצידה, והוא שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע... בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים הן של תובע והן של נתבע. אינטרס הכלל הוא שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים...'

מכאן נובע, בין השאר, ש'רשאי בית המשפט לשקול בגדר בקשת דחייה שהוגשה לו - אפילו בהסכמה - את עניינו של הציבור שמשפטים יישמעו במועד שנקבע להם. לעניין זה הוא רשאי להביא בחשבון שאם ייענה לבקשה, וימצא בטל ממלאכה, יאבד זמן שיפוטי יקר' (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 116). כוחם של דברים אלה יפה ביתר שאת לנוכח התגברות העומס המוטל על המערכת השיפוטית, מחד, והזמן השיפוטי המצומצם העומד לרשותה, מאידך. העתרות לא מבוקרת לבקשות דחייה לא תאפשר לבית המשפט למלא את חובתו לקיים את הדיונים ולסיימם תוך זמן סביר. כפועל יוצא מכך יגרם לצד שכנגד, המתנגד לדחייה, ולכלל ציבור המתדיינים נזק חסר תקנה. זהו, אפוא, מקרה מובהק שבו עשוי בית המשפט להעדיף את אינטרס הכלל על פני אינטרס הפרט (ראו בספרו הנ"ל של ד"ר לוין, בעמ' 126-125)".

           בהמשך הדברים ציין בית-המשפט כי הגשת הבקשה לדחיית ישיבת ההוכחות שלושה ימים קודם למועד הדיון מובילה להורדה לטמיון של הזמן השיפוטי שהוקצה לדיון ובכך בלבד היה די לחייב את דחיית הבקשה.

9.        בית-המשפט הוסיף וציין כי הטענה שלא עלה בידי בא-כוח המערער לקבל את התיק מעורך-הדין הקודם, אינה מתקבלת על-הדעת ואינה מצדיקה את דחיית הישיבה. הישיבה נקבעה מספר חודשים מראש ולא הייתה מניעה לצלם את התיק ובו תצהירי התובעים במזכירות בית-המשפט, לצלם את תיק בית-משפט השלום בעניין הפלילי בבית-משפט השלום ואת תיק החקירה - במשטרה. אף לא הייתה כל מניעה לבקש העתקים של כל החומר הרלוונטי מבאי-כוחם של הצדדים האחרים בתיק. בית-המשפט הוסיף וקבע:

אין צורך לומר, כי בכל מקרה של קושי בקבלת החומר ניתן היה לבקש מבעוד מועד את עזרתו של בית המשפט וזו הייתה ניתנת ללא דיחוי. מסיבות השמורות עמו לא נקט בא כוחו המלומד של מערוף בצעדים אלמנטריים אלה. תחת זאת בחר לשלוח מספר מכתבים עקרים לעורך דינו הקודם של מערוף ושלושה ימים קודם לישיבת ההוכחות בקש את דחייתה, למרות שנקבעה. לאחר שבקשתו נדחתה בחר מרצונו שלא לחקור את עדי התובעים בחקירה נגדית.

על-כן, כך הוסיף בית-המשפט וקבע:

למערוף ותייסיר ניתן יומם בבית המשפט. ככל שיומם בבית המשפט לא נוצל על ידם באפקטיביות אין להם אלא להלין על עצמם. בנסיבות העניין לא היה מקום להועיד ישיבת הוכחות נוספת על חשבון הצד שכנגד וכלל ציבור המתדיינים הממתין לבירור דינו. לאחר שמוסיפים ומביאים בחשבון את שורת מחדליהם של מערוף ותייסיר שקדמו לישיבת ההוכחות האחרונה - על אחת כמה וכמה.