נדחה ערעור בעניין הגשת תובענה ייצוגית לגבי חיוב שנתי בעמלת דמי הגבלת אחריות

השופט א' רובינשטיין:

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת סלומון- צ'רניאק) בע' 1135/97 מיום 6.3.07, בגדרו נדחתה בקשת המערערות לאישור התובענה שהוגשה על ידיהן כתובענה ייצוגית. כן הוגשה גם בקשה להוספת ראיה בגדרי הערעור - "קביעת הממונה להגבלים עסקיים בדבר הסדרים כובלים בין הבנקים, והעברת מידע בנוגע לעמלות".

רקע

ב.       המערערות והמשיב הפורמלי (להלן צור) פנו, בנפרד, בשנת 1997 לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור תובענות שהוגשו על ידיהם כתובענות ייצוגיות. הבקשות אוחדו; עניינן - חיוב שנתי בעמלת "דמי הגבלת אחריות", הנגבית ממחזיקי כרטיס אשראי על ידי חברות האשראי, בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. בית המשפט דחה, כאמור, את בקשות המערערות וצור לאשר את התובענות כייצוגיות. בדחותו את הבקשות התבסס בית המשפט במידה רבה על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם) (להלן עניין רייזל), שם נקבע כי לא קמה עילת תביעה אישית לתובע, משלא עלה בידו להראות כי התקיימה הטעיה כמשמעה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן חוק הבנקאות) או  בניצול מצוקה כמשמעה בסעיף 4 לחוק זה. כן, נדחתה הטענה בדבר אי חוקיותה של עמלת "דמי הגבלת אחריות". הודגש, כי אין בהטלת חובה להגבלת אחריות על פי חוק, כדי ליצור בהכרח חובה למימון קיומה. למען שלמות התמונה יצוין, כי בראשית הדרך נכללו בתובענות המערערות וצור גם בנק לאומי לישראל וחברת כ.א.ל כמשיבים. אולם, בעקבות הסכמה נמחקו האחרונים מן התביעה. מהצטברות של טעמים בנסיבות מסוגים שונים הגיע התיק לפסק דין ב-2007. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג.       נקבע, כי הוכח שהמערערות הסכימו לתשלום "דמי הגבלת אחריות", וידעו היטב מה היתה מטרתה של גביית התשלום. צוין, כי הסכמתה של המערערת 1 הוכחה בהודאתה כבעל דין, וכי המערערת 2 הודתה שההטעיה לה היא טוענת קשורה בטבורה לטענה כי "דמי הגבלת אחריות" נגבו ממנה שלא כדין, והוסתרה ממנה העובדה שהבנק נתן לה תמורה שהיתה זכאית לקבל ממילא על פי החוק. על כן נקבע, כי ככל שהתובענה מבוססת על עילת הטעיה, דינה דחייה. גם הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בעילת הסדר כובל בין המשיבים לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 נדחתה, מן הטעם שלא הוצגה תשתית לכאורית מספקת, וכיון שטענתה של המערערת בדבר הסדר כובל בין המשיבים נגזרת מהטענה שבגינה הוגשה התובענה מלכתחילה (אי חוקיות גבייתם של "דמי הגבלת אחריות").

ד.       הוסף, כי אף אילו היתה למערערות עילה אישית לתביעה, אין הן מתאימות לייצג אחרים, בשל הדרך בה נקטו: "כוונתי לא רק לאי הדיוקים (בלשון המעטה) בתצהיריהן  והקלות שבה התייחסו ל'אי הדיוקים' אלו כשעומתו עמם, אלא גם לסוג הטיעונים  שהיו מוכנות להעלות בתצהיריהן באופן שטחי, מטעה, חסר אחריות וללא בדיקת העובדות לעומקן" (עמ' 10 לפסק הדין). צוין, כי גם הדרך בה נקטו המערערות, משהגישו תובענה כנגד כ.א.ל ובנק לאומי, בידיעה שאין בכוונתן להמשיך בה נגדם, אינה ראויה לעידוד, והדגימה שלא הן - המערערות - מחזיקות במושכות התובענה.

ה.       זאת ועוד, נקבע כי המערערות לא הצליחו להראות שנגרם להן נזק כלשהו כתוצאה מגביית "דמי הגבלת אחריות"; ולא עלה בידיהן להניח תשתית עובדתית לכאורית לטענות בדבר התניית שירות בשירות, עוולות בנזיקין, רשלנות, עשיית עושר וכדומה, ומכל מקום אין לטענות אלה מקום, נוכח פסק הדין בעניין רייזל.

ו.       נקבע גם שצור לא הוכיח עילת תביעה אישית, משבחקירתו הובהר כי ידע היטב על כך שנגבתה ממנו עמלת "דמי הגבלת אחריות", ועל ייעודה וטיבה. צוין, כי גם מכך שהמשיך להחזיק בכרטיס, אשר התחדש אחת לשנה, נלמדת הסכמתו. עוד נקבע, שפסק הדין בעניין רייזל השמיט את הקרקע תחת בקשותיו של צור, עד שנצרך להרחבת חזית אסורה (הטענה כי שיעור העמלה שהמשיבות גבו, גבוה מהסך המצרפי של הנזק בחלוקה למספר מחזיקי כרטיסי החיוב). לבסוף נקבע, כי לצורך ביסוסה של עילת תביעה היה על צור לטעון בתצהירו, כתנאי מינימלי, כי הוא עצמו לא היה מעוניין בשירות של כספומט (הנלוה לכרטיס), אולם בנק לאומי כפה עליו לקבל שירות זה כתנאי להנפקת כרטיס אשראי.

ז.       לבסוף, משהמערערות לא זנחו את תובענותיהן לאחר פרשת רייזל, הוטלו עליהן הוצאות (בסך 50,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים). צור, שהושתו עליו הוצאות דומות, לא עירער.

טענות המערערות

ח.       לטענת המערערות, לגביהן - בניגוד לעניין רייזל, שם נכללה הוראה מפורשת בדבר "דמי הגבלת אחריות" בהסכם עליו חתם רייזל עם הבנק - לא כלל בנק דיסקונט במסמכי ההתקשרות שלו עם הלקוחות כל הוראה המגלה כי התכוון לגבות את החיוב (זו נכללה רק בגב התדפיס החודשי). אשר לבנק הפועלים, אמנם בהסכם ההתקשרות הוכללה הוראה המסמיכה אותו לגבות את החיוב, אלא שבמסגרת ההוראה היתה טמונה הטעיה, כאמור.

ט.       הוסף, כי שגה בית המשפט בדחותו את טענת ההטעיה. לטענת המערערות, אשר לבנק דיסקונט, נעוץ המצג המטעה בשניים: ראשית,  מנוסח התניה על התדפיס החודשי עולה כי החיוב ב"דמי הגבלת אחריות" הוא הגורם המגביל את אחריותו של הלקוח (ולא סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב); שנית, כי החיוב המגביל הוא לפי חוק כרטיסי חיוב, זאת כאשר בחוק אין זכר לתשלום כתנאי להגבלת אחריות. אשר לבנק הפועלים, עיקרו של המצג המטעה הוא כנטען בכך, שהחיוב ב"דמי הגבלת אחריות" הוצג כתשלום  אשר תמורתו מקבל הלקוח את הגבלת אחריותו.

י.       עוד צוין, כי בית המשפט לא הבחין בין עצם הידיעה על גביית החיוב לבין ההטעיה הגלומה במצג, ושגה משהסיק גמירות דעת מכוח אותה ידיעה, ומכל מקום שעה שקבע כי המערערות ידעו היטב מה היתה מטרת הגבייה.

י"א.    נטען, כי שגה בית המשפט משלא קבע כי בנק דיסקונט גבה את החיוב בהיעדר בסיס הסכמי: עובר לכריתת ההסכם לא היתה גמירות דעת משותפת לגביית החיוב, שכן זה הוסתר מידיעת הלקוח, ולא אוזכרה זכותו של הבנק לגבותו. לאחר כריתת ההסכם גבה הבנק "דמי הגבלת אחריות", בניגוד להוראת ההסכם, אגב מצג מטעה ביחס לטיבו האמיתי של החיוב, ולכן נשללה גמירות דעת גם בשלב זה.

י"ב.    הוסף, כי שגה בית המשפט בהחליטו שלא לאשר את התובענה כייצוגית מכוח חוק ההגבלים העסקיים, שכן מהשוואת סכומי הכסף שגבה בנק דיסקונט מלקוחותיו אל מול הסכומים שגבה בנק לאומי עולה, כי בשנים מסוימות גבו שני הבנקים סכומים זהים לחלוטין. נטען בהקשר זה, כי האמור מלמד גם על גביה  ביתר, ולא אך על גביה שתכליתה, כנטען, פיזור הנזק על ידי הבנקים.

י"ג.    עוד נאמר, כי שגה בית המשפט בקבעו שהמערערות אינן מתאימות לייצג אחרים, שכן הגישו תביעתן בתום לב, והצליחו להראות כי לטענותיהן בסיס. לחלופין, טוענות הן כי שומה על בית המשפט לאשר את התובענה אף אם נמצא פגם בכשירות המערערות, ולהוסיף תובע מייצג או להחליפו באחר.

י"ד.    הוסף, כי בית המשפט התעלם מחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן חוק תובענות ייצוגיות) אשר אינו דורש התקיימותה של עילת תביעה אישית, ככל שהתובענה עונה על תנאי סעיף 8 לחוק; נטען, כי תנאים אלה אכן מתקיימים: ניהול התובענה כתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, ובוודאי שאין לצפות כי יחידי הקבוצה יגישו מאות אלפי תביעות אישיות בסכומי כסף קטנים.

ט"ו.    לבסוף נטען, כי אם יתקבלו הטענות בדבר אי חוקיות החיוב, לא יהא ספק כי למערערות נגרם נזק, המתבטא בשיעורי החיוב שנגבו מהן על ידי המשיבים.