נדחה הערעור על הרשעה בעבירות פגיעה בבטחון האזור

השופט סא"ל י' חניאל :

המערער, מוניף מחמד מחמוד ג'נאידה, יליד 1971 מדורא, נעצר ע"י כוחות הביטחון בתאריך 29.12.02, בחשד כי היה מעורב בשורה של עבירות חמורות כנגד ביטחון האזור. משהסתיימה חקירתו ומשעלה כי אכן היה מעורב בפעילות חמורה, הגישה התביעה הצבאית נגדו כתב אישום אשר החזיק 17 פריטים. כתב האישום, אשר כלל בין היתר עבירות כגון, חברות ופעילות בלתי מותרת, אימונים צבאיים, ייצור פצצה, סחר בציוד מלחמתי והחזקת כלי ירייה, כלל גם עבירה עפ"י ובהתאם לסעיף 51 (א) לצו בדבר הוראות ביטחון בשל מעורבות בפיגוע ההתאבדות שבוצע ביום 27.12.02 בישיבה אשר בישוב עותניאל. התביעה הצבאית, אשר ראתה במערער כמי שהביא וסייע לפיגוע זה, ראתה לייחס לו 4 עבירות שעניינן גרימת מוות בכוונה בשל רציחתם של ארבעת תלמידי הישיבה בעותניאל, וכן עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה בשל הניסיון לפגוע אף ביתר הנוכחים ששהו באותה עת בחדר האוכל של הישיבה.

בתאריך 30.6.05 הרשיע בימ"ש קמא את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כל מחלוקת לא הייתה באשר לצורך להרשיע את המערער בפרטים 1-11 כמו גם בפרט 17. אולם, בכל הנוגע לארוע המרכזי אשר בכתב האישום, זה הנוגע לפיגוע בעותניאל- פרטים 12-16, נחלקה דעתם של השופטים באשר להרשעה. נשיא ביהמ"ש יהודה מצא כי התביעה הצבאית לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, ועל כן, לא נותר אלא להרשיע את המערער כמסייע לגרימת מוות בכוונה בפרטים 12-15 וכמסייע לניסיון בגרימת מוות בכוונה בפרט 16. לא כך סברו שופטי הצד. אלה חלקו על דעתו המלומדת של הנשיא ונימקו את דעתם כי יש להביא להרשעת המערער בפרטים הנ"ל, כפי שדרשה התביעה הצבאית. 

מחלוקת זו, שהייתה נחלת בימ"ש קמא בהכרעת הדין, הונחה על שולחנן אף במסגרת גזר הדין, שם חזרו וקבעו השופטים: "כי חלקו של הנאשם אכן יצא מכלל מסייע ועבר את מפתן השותפות, אך הרחק לתוך השותפות המלאה לא צעד" , ומשמצא ביהמ"ש כי מעורבותו של המערער אכן מצדיקה הקלה מסוימת בעונש, החליט כי העונש אותו ירצה המערער יהיה "עונש של ארבעה מאסרי עולם בגין כל אחד מהנרצחים בפיגוע ומאסר עולם נוסף בגין יתר העבירות בהן הורשע, אך עונשים אלה ירצה הנאשם בחופף אחד לשני" .

אך טבעי הוא כי את המחלוקת שהייתה בבימ"ש קמא תביא הסנגוריה אף להכרעתו של בימ"ש זה. ואכן, התמקדה הסנגוריה בערעורה זה כנגד ההרשעה בפרטי האישום 12-16 "ובקביעה כי המערער ביצע את מעשיו והגיש סיוע ממשי להצלחת הפיגוע שהתרחש בישוב עותניאל, בידיעה מלאה על התוצאות הקטלניות הפוטנציאליות שעלולות היו להתרחש ואכן התרחשו" .

בערעורה בכתב ובע"פ, ביקשה הסנגוריה להוכיח כי משורת הראיות עליהן ביקשה התביעה הצבאית להסתמך כדי להביא להרשעתו של המערער, אינה עולה בבירור ידיעתו של המערער על כוונת המחבלים להם סייע, ועולה הספק כי המערער לא ידע על התכנונים לפיגוע ועל כי משולב הוא בכך בהמשך. משכך, עותרת הסנגוריה לזיכויו המוחלט של המערער מהפרטים 16-12 ולהתערבות ממשית בגזר דינו.

שמעתי בקשב רב את טיעוניו של הסנגור הנכבד, בחנתי את נימוקיו, אולם, בסופו של יום, לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא. השתכנעתי כי אכן לא שגה ביהמ"ש בהכרעת הדין ומכאן שאין להתערב בפסיקתו לעניין העונש שהשית על המערער.

כאן המקום להדגיש ולהבהיר כי עיון מעמיק בהודעותיו של המערער מבהיר את מידת מעורבותו בארוע ושופך, לדעתי, אור אף על כוונותיו הגלויות והנסתרות. אשר על כן בחרתי לחלק את פעילותו של המערער לארבעה שלבים. באופן זה, כך סבור אני, תתבהר מידת מעורבותו של המערער בארוע כמו גם תתבהר מידת ידיעותיו ביחס לתכנון הפיגוע ואופי כוונותיו.

רכישת הרכב

באמרתו מיום 31.12.02, מספר המערער בעמוד 3 שורה 17 כדלהלן: "שבוע לפני הפיגוע... בשעות הערב בא אליי למוסך מאגד אבו דוש ונכנס אליי למוסך... ואמר... שהוא זקוק לרכב גנוב כדי להשתמש בה" . מעניין להעיר כי המערער מצא צורך להבהיר בשלב זה, מה צורך היה לו ל מאגד אבו דוש ברכב גנוב דווקא " אני ידעתי שמאגד אבו דוש מבוקש כי הוא אמר לי", ובהמשך הרחיב המערער וסיפר " הוא אמר שהוא מבוקש ורוצה רכב ללכת ולבוא".

אין צורך להרחיב כי, המערער אכן הסכים ורכש עבור מאגד אבו דוש מכונית שכזו, בתמורה ל-2,500 שקלים.

ייתכן כי היה מקום לעיין עיון נוסף בהפניית הסנגוריה לפעילות דלעיל, על מנת להשתכנע כי רכישת הרכב ודאי תמימה הייתה ולא הייתה בה כדי להטיל חשד מיוחד ב מאגד אבו דוש. אולם, מאמרתו של המערער מיום 16.1.03, נמצאתי למד כי רכישת רכב גנוב, ככלל, הייתה לה מטרה משל עצמה. " מאגד אמר כי הפעילות שלנו בהתחלה תהיה סיוע לפעילים והעברתם במכונית כן נתן לי מאגד אלפיים ש"ח כדי שאקנה מכונית ואני קניתי סובארו גנובה מודל 1988 בצבע כחול והתחלנו להעביר בה את מאגד ממקום למקום כי מאגד היה מבוקש לישראל על פעילותו הצבאית". הנה, למדים אנו, כי רכישת מכונית גנובה נועדה לאפשר פעילות צבאית אסורה, כמו גם, נועדה לאפשר לפעילים להימלט מידם הארוכה של כוחות הביטחון.

אומנם, עם רכישת המכונית, לא שותף המערער בדבר ההכנות לפיגוע האמור. אולם, רכישת המכונית הייתה צריכה להעביר מסר של זהירות ולהבהיר כי ייתכן כי מסייע הוא לעוברי עבירה.

הכנת רקע הצילום

קשריו של המערער עם מאגד אבו דוש לא הצטמצמו ברכישת הרכב בלבד. מן הצורך להדגיש כבר עתה, כי מאגד אבו דוש היה המוציא והמביא בכל הנוגע לפעילותה של החוליה הצבאית אליה השתייך המערער. ואכן, לאחר מספר ימים (אמרת המערער מיום 31.12.02, עמוד 4 שורה 21) "שלושה ימים לפני ביצוע הפיגוע בעותניאל הגיע מאגד אבו דוש אליי למוסך וביקש לשוחח איתי. מאגד אבו דוש אמר לי שהוא זקוק לסיוע ממני ואמר לי שהוא רוצה שלט שכתוב עליו פסוקים מהקוראן וכיתוב של תנועת ג'יהאד אסלאמי... מטר על מטר... ואמר לי שהוא צריך את זה דחוף... אני הסכמתי... אני שאלתי את מאגד אבו דוש למה אתה זקוק לשלט, הוא אמר לי: שהוא הולך לצלם צעירים שהולכים לבצע פיגוע התאבדות בהתנחלות והוא רוצה את השלט כרקע בצילומי המפגעים ואז אמרתי למאגד: ששלום האל יעמוד אתכם" .

לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי בשלב זה סייע המערער ל מאגד אבו דוש בפעילות הנוגעת לפיגוע התאבדות בהתנחלות.

אימונים בנשק

עוד מוסר המערער באמרתו מיום 16.1.03 (עמוד 2 שורה 15), "שלושה ימים לפני הפיגוע בעותניאל הגיע אליי למוסך שלי מאגד אבו דוש וביקש כי אסתובב באזור סמקה... שאלתי אותו למה והוא אמר כי הוא רוצה לאמן את הבחורים שיעשו הפיגוע בנשק" , ובהמשך בשורה 19 לאותה אמרה מספר המערער כי "מאגד נסע איתי לדירה בתפוח בה היה מסתתר ואמר לי כי ברצונו לאמן את שני הבחורים על הנשק בדירה בתפוח אימון תיאורטי" .

דומני, כי עד עתה ראוי היה למערער כי יבין, אם לא הבין עוד קודם לכן, כי מעורב הוא מעל לראשו בפעילות אסורה ומסוכנת. כל אדם בר דעת היה מבין זאת, ומסתבר כי אם נעתר המערער לתת סיוע ל מאגד אבו דוש פעם אחר פעם, ודאי היה לו אינטרס פנימי להביא להשלמת התכנון ולהצליח בתוצאה המקוות.