נגוסה נ' דוידסון ואח'

פסק דין

1. המחלוקת נסבה על הסכם לרכישת פריטי ריהוט.

הנתבעים רכשו מהתובע דירה. אין מחלוקת כי ביום 14.5.08 הגיעו הצדדים למשרדו של עו"ד ליאור פרי, ולאחר משא ומתן חתמו שם על זיכרון דברים לגבי רכישת הדירה. מספר ימים לאחר מכן חתמו הצדדים על חוזה המכר, והדירה אמנם נמכרה ונמסרה לנתבעים בהתאם לחוזה.

2.התובע טוען כי הנתבעים הסכימו לרכוש ממנו גם מספר פריטי ריהוט שהיו בדירה: ארון בגדים, מיטה ומזרן ומקרר, תמורת 8,000 ₪.

אין מחלוקת שהנתבעת חתמה על דף נייר, שעליו רשם התובע את הרהיטים שצויינו לעיל (נספח ג' לתצהיר התובע; מסמך זה ייקרא להלן: הסכם הרהיטים).

הטקסט של הסכם הרהיטים:

"14.5.08

מסכימים לקנות את רהיטים

1) ארון בגדים

2) מיטה + מזרון בסה"כ 8,000 ש"ח

3) מקרר".

3.התובע טוען כי לאחר מסירת הדירה לנתבעים הוא פנה אליהם מספר פעמים וביקש לקבל את התשלום עבור הרהיטים, אך הנתבעים לא השיבו על פניותיו ולא שילמו את הסכום שסוכם.

מנגד טוענים הנתבעים כי הם לא הסכימו כלל לרכוש את הרהיטים. גירסתם היא כי התובע ביקש להשאיר את הרהיטים בדירה, כיוון שלא היה לו להיכן לפנותם, והנתבעים הסכימו לכך, אך הם מעולם לא התחייבו לרכוש את הרהיטים. אדרבא, הרהיטים מפריעים להם בדירה, ולטענתם הם ביקשו מהתובע מספר פעמים לפנותם. בתכתובת שבין הצדדים דרשו הנתבעים כי התובע ישלם עבור אחסון הרהיטים 500 ₪ לחודש.

הנתבעים טוענים כי התובע זייף את הסכם הרהיטים על ידי כך שהוסיף בראשו את השורה: "מסכימים לקנות את רהיטים", והוסיף אף את התאריך שנרשם בראש המסמך, וזאת - לאחר שהנתבעת חתמה על מסמך הרהיטים ומבלי שהיתה מצד הנתבעים התחייבות כפי שהתובע מתיימר להציג במסמך זה.

4.התובע מסר בתצהירו כי הקשר בין הצדדים נוצר, לאחר שהוא מצא בתיבת הדואר שלו פתק כי הנתבעים מעוניינים לרכוש את דירתו, ובו מספרי טלפון להתקשרות (פתק זה צורף כנספח א' לתצהיר התובע).

הנתבעת היססה ארוכות, כשהתבקשה להשיב אם היא כתבה את הפתק, אך לאחר שאישרה כי מספר הטלפון הנייד שרשום בו הוא שלה, אישרה גם שהיא כתבה אותו.

התובע טוען כי רכש את פריטי הריהוט כחצי שנה לפני מכירת דירתו, אך הוא לא השתמש בהם כלל, והם נותרו חדשים. לדבריו, בשל העדר מקום להעבירם אליו, בעת שמכר את דירתו, הוא היה מעוניין למכור את הרהיטים הללו לרוכש הדירה. לדבריו, כאשר ערכו הצדדים את המשא ומתן בעניין רכישת הדירה, הם דנו גם ברכישת הרהיטים והתעורר ביניהם ויכוח לגבי מחירם.

בשלב זה הסביר עו"ד פרי לצדדים כי מכירת הרהיטים אינה חלק מהסכם-מכר הדירה והציע להם לסור לחדר אחר במשרדו ולהשלים שם, בינם לבין עצמם, את המשא ומתן בעניין הרהיטים. עו"ד פרי מסר בתצהירו, בעניין זה, כי כל עוד לא הוסדר עניין הרהיטים לא הסכימו הצדדים לסכם את עסקת מכר הדירה, והיו הרבה ויכוחים והתמקחויות עד שהצדדים הגיעו לעמק השווה. אף הנתבע העיד כי במהלך המשא ומתן בעניין הדירה סרו הצדדים לחדר אחר במשרד, על מנת לדון ביניהם בעניין הרהיטים.

אין איפוא מחלוקת על העובדה כי המשא ומתן בעניין הדירה, שהתנהל בנוכחות עו"ד פרי, הופסק על מנת שהצדדים יסורו לחדר אחר ויסיימו בינם לבין עצמם את הדיון בעניין הרהיטים, ורק לאחר שהושגה הסכמה בעניין זה חזרו הצדדים אל עו"ד פרי וחתמו בנוכחותו על זיכרון הדברים לגבי מכירת הדירה.

5.התובע טוען כי הוא דרש עבור הרהיטים מחיר קרוב לזה שבו רכש אותם: 16,000 ₪, אך הנתבעים טענו שהרהיטים אינם חדשים לחלוטין והתמקחו עמו על מחירם, עד אשר הושגה הסכמה לגבי מחצית הסכום שהתובע דרש תחילה.