נבון נ' דמתי ואח'

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

לפניי תובענה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התובעת דהיום, לאחר תיקון כתב התביעה, היא יורשתה היחידה, לפי צו קיום צוואה, של התובעת המקורית, הנפגעת המנוחה, גב' מרגרט יאיון ז"ל.

המנוחה נפגעה ביום 17.6.07, בעת נסיעה באוטובוס, מאירוע מוחי דמי, ונגרמה לה נכות בשיעור 100%. בעקבות כך הייתה מאושפזת עד יום 30.8.07, ולאחר מכן שהתה בביתה, במצב סיעודי, עד פטירתה ביום 10.3.09.

לטענת התובעת, האירוע נגרם עקב חבלת ראש שנגרמה למנוחה בשל נפילה באוטובוס, לאחר שנהגו בלם לפתע.

לטענת הנתבעים, נהג האוטובוס בעת האירוע ומבטחת השימוש של אגד באוטובוס – האירוע המוחי היה עצמוני, וגרם לנפילת המנוחה באוטובוס; זאת ללא קשר לאופן הנסיעה, שהייתה מתונה וללא בלימת-חירום.

הצדדים חלוקים, אפוא, בשאלה אם הייתה בלימת-חירום; מה הייתה הסיבה לנפילה; האם האירוע המוחי היה התוצאה או הסיבה של אותה נפילה; וכן – למקרה שתיקבע חבות הנתבעים בגין האירוע – בהיבטים השונים של הנזק.

בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

נסיבות הנפילה

מעדותו של הנתבע 1, נהג האוטובוס, בעצמו, עולה כי המנוחה נפלה באוטובוס תוך כדי בלימתו לקראת עצירה בתחנה [פרוטוקול, עמ' 26-27]:

"בתחנה הראשונה ברח' רידינג, מצלצלים אני עוצר, ותוך כדי עצירה אני רואה גברת לידי שוכבת, ראיתי אותה בהילוך איטי, אמרתי אולי היא איבדה שיווי משקל, כי היא גם מוגבלת, עצרתי.

ש. אבל קודם עצרת

ת. התכוונתי עצירה מוחלטת".

מן המפורסמות כי כל בלימה, גם כזו שאינה בלימת-חירום, גורמת לנטייה של הגוף קדימה; בשל פעולתו הפיסיקאלית של חוק ההתמדה. תופעה זו מוכרת לנוסעים באוטובוס, בשל העצירות הרבות שאופייניות לנסיעה עירונית באוטובוס [עדות בוחן-התנועה מטעם הנתבעים, מר דורון פת (להלן: 'הבוחן'), פרוטוקול עמ' 22].

מי שיושב היטב על אחד ממושבי האוטובוס, חווה בהקשרים של בלימה רק תנועה קלה של הגוף לפנים. מי שעומד במעבר, ומחזיק באחד מהתקני האחיזה שבאוטובוס – חווה תנועה חזקה יותר, תוך הידוק אינסטינקטיבי של אחיזתו ותחושת התכווצות מוגברת בשרירי היד האוחזת. מי שאינו יושב, ואינו אוחז במסעד כלשהו – עלול לאבד את שיווי משקלו וליפול.

סיכון זה גדל, כמובן, ככל שהבלימה חזקה יותר. אולם, הוא קיים גם כאשר הבלימה אינה כה פתאומית; והוא גדל ככל שהנוסע חלש יותר ובעל יציבות וגמישות נחותות יותר; כפי שקורה, לא אחת, אצל קשישים בעלי בריאות לקויה כדוגמת המנוחה.

יוזכר כי המנוחה הייתה, בעת האירוע, כבת 80. עוד לפני האירוע הנדון סבלה מליקויים רפואיים שונים, לרבות חולשה כללית וברגל שמאל, שאף גרמו לנפילות [חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אלדד מלמד (להלן: 'המומחה'), עמ' 2]. ליקויים אלה היוו גם, כשלעצמם, גורמי סיכון לנפילה [עדות המומחה, פרוטוקול, עמ' 12].

נחזור לעדותו הנזכרת של הנהג. הוא ציין כי מצא את המנוחה שרועה לצדו; קרי: במעבר. מכאן יש להסיק, לפי מאזן ההסתברות, כי עובר לנפילה לא ישבה באחד המושבים – אלא עמדה במעבר; כנראה בדרכה לרדת בתחנה הסמוכה [תצהיר הנהג, סעיף 8]. בנסיבות אלה, בין אם אחזה במסעד כלשהו ביד רופסת, ובוודאי אם לא אחזה בדבר, הייתה המנוחה מועדת ליפול גם בהקשר של בלימה שאינה עולה כדי בלימת-חירום.

התיעוד הרפואי הראשוני ביותר שהונח לפניי הוא סיכום האשפוז מיום 30.8.07, שם נאמר: