נבולסי נ' סונוקרוט ואח'

פסק דין

1.עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה ביום 7.1.14 לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 – פינוי מושכר שבבעלות התובע, המצוי ברחוב אחואן אלספא 37 בוואדי ג'וז ירושלים (להלן – הדירה).

2.על פי כתב התביעה, הצדדים התקשרו בהסכם שכירות לא מוגנת ביום 1.10.2000, וההסכם חודש מידי שנה , עד ליום 31.12.13.

לקראת תום תקופת השכירות הודיע התובע לנתבעים, ביום 27.11.13, כי עליהם לפנות את הדירה בתום תקופת השכירות (נספח ב' לכתב התביעה), ולאחר שהנתבעים סירבו לפנות את המושכר – הוגשה התביעה שלפנינו.

3.בכתב ההגנה טוענים הנתבעים, כי בחודש אוקטובר 2013 נערך בין הצדדים הסכם חדש, בעל פה , לפיו נקבעה תקופת שכירות חדשה עד ליום 31.12.14.

לטענת הנתבעים, התובע לא רצה שהסכם השכירות יתחדש באופן אוטומטי לשנת 2015, ולכן לא היה מוכן לחתום על הסכם בכתב לשנת 2014, אולם לאור מצבם של הנתבעים, אשר להם בן נכה הזקוק לדירה בקומת קרקע בסמוך לבית ספר לילדים נכים שבו הוא לומד – הסכים התובע , בעל פה , להארכת תקופת שכירות עד סוף שנת 2014.

בסעיף 11 לכתב ההגנה מודים הנתבעים כי קיבלו את ההודעה לפינוי המושכר (להלן- הודעת הפינוי), אולם לטענתם, הם קיבלו אותה ביום 7.12.13 ולא ביום 27.11.13, כפי שנטען על ידי התובע.

4.בתצהירה טוענת הנתבעת 1, כי במהלך תקופת השכירות, החל בשנת 2000 ועד היום, התובע לא היה נותן מידי שנה חוזה שכירות בכתב, אלא החוזה היה מתחדש בעל פה, ורק כאשר הנתבעת 1 הייתה מבקשת ממנו חוזה שכירות פורמאלי, לצורך הגשתו למוסדות השונים – היה התובע נותן לה חוזה בכתב.

5.לאחר שהנתבע 2 לא התייצב לדיון שהתקיים ביום 25.3.14, ללא הצדק סביר, ולאחר שמיעת עדותה של הנתבעת 1 ושל בנה, מר עומאר סונקרט (להלן- הבן) – לא שוכנעתי כי הנתבעים הוכיחו את טענתם לפיה נערך בין הצדדים הסכם חדש בעל פה, בחודש אוקטובר 2013, לפיו הוארכה תקופת השכירות עד לסוף שנת 2014.

6.הנתבעת 1 לא הכחישה בחקירתה כי קיבלה את הודעת הפינוי בתחילת דצמבר 2013, ואף אישרה כי התקשרה למשרדו של ב"כ התובע ואמרה שלא תוכל לפנות את הדירה ולמצוא דיור אחר תוך חודש (פרוטוקול עמ' 2 שורות 18 – 26).

מכאן שהנתבעת הייתה מודעת לכך שעליה לפנות את המושכר.

מאידך, אישרה הנתבעת 1 שלא אמרה לב"כ התובע שום דבר נוסף (שם, שורה 31), ומכאן משתמע, שהיא לא אמרה דבר, בזמן אמת, על הארכת תקופת השכירות בהסכם בעל פה בחודש אוקטובר 2013.

סביר להניח, כי אם אכן היה נערך הסכם מסוג זה עם התובע – היה זה הדבר הראשון שהנתבעת 1 הייתה אומרת לב"כ התובע, ונראה שכל המוסיף בעניין זה – גורע.

7.גם הבן בחקירתו לא הצליח לשכנע כי אכן נערך ההסכם בעל פה הנטען על ידי הנתבעים , ואסביר.

הנתבעת 1 הציגה עצמה כמי שניהלה את המגעים עם התובע בנוגע לשכירות הדירה, ואף אישרה את חתימתה על החוזה בכתב שהוצג בפניה (פרוטוקול עמ' 2 שורות 3 – 6).

מאידך, העיד הבן כי בפגישה הנטענת בחודש אוקטובר 2013 היו נוכחים הצדדים, כולל אביו, הנתבע 2, "כי לא מחליטים דברים בלי גבר בבית" (פרוטוקול עמ' 4 שורה 1).

על אף זאת, לא מצא הנתבע 2 לנכון להתייצב לדיון על מנת שניתן יהיה לחקור אותו על נסיבות הפגישה באוקטובר 2013 , וזאת בטענה (לא נכונה בעליל שהושמעה על ידי הבן), כי "בכניסה לבית המשפט לא נותנים לו להיכנס" (פרוטוקול עמ' 4 שורה 17).

כלל ידוע בפסיקה הוא , כי הימנעות בעל דין מהתייצבות ומהבאת ראיות פועלת כנגדו, שכן חזקה היא שאם הראיה הייתה מיטיבה עמו – לא היה נמנע מלהביאה.

8.בנסיבות אלה, לא הצליחו הנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם בדבר ההסכם החדש, בעל פה, להארכת תקופת השכירות עד סוף שנת 2014.

9.זאת ועוד, משלא שוכנעתי כאמור כי נקבעה תקופת שכירות חדשה לשנת 2014 – חלות הוראות סעיף 19 (א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, אשר קובע: