נאשף נ' בנק לאומי לישראל בעמ

החלטה

רקע

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בנתניה מיום 2.2.14 לפיו נדחתה בקשת המערערת למחיקת כותרת והיא חויבה בהוצאות בסך של 1,500 ₪ (להלן: "פסק הדין").

כנגד המערערת הוגשה תביעה בסד"מ כמי שערבה בערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום להתחיבויותיה של חב' כוכב יפו בע"מ (כנגדה וכנגד מנהלה הוגשה תביעה נפרדת ניתן פסק דין ונפתח תיק הוצל"פ).

המערערת הגישה ביום 27.11.13 בקשה "להארכת מועד להגשת כתב הגנה" למשך 30 יום בשל עומס במשרד בא כוח המערערת.

בית המשפט קמא, חרף התנגדות המשיבה, האריך את המועד עד ליום 25.12.13.

ביום 24.12.13 הגישה המערערת בקשה למחיקת כותרת ובקשה להארכת מועד להגשת הבר"ל עד לאחר ההכרעה בבקשה למחיקת כותרת.

בו ביום- 24.12.13, ניתנה החלטה לפיה, הבקשה להארכת מועד להגשת הבר"ל נדחית, בייחוד לאור הלכת "בובליל" (ברע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיק ואח') והבקשה למחיקת כותרת הועברה לתגובת המשיבה.

חרף ההחלטה הדוחה את הבקשה לארכה ועל אף שהמשיבה הגיש את התגובה למחיקת כותרת בצירוף בקשה למתן פסק"ד בהעדר הגנה, לא הוגשה בר"ל ע"י המערערת ובתשובת בא כוחה נאמר כי: המערערת "משוכנעת כי יש למחוק את הכותרת ומשכלך, אף לא הגישה בקשת רשות להתגונן במצורף עם הבקשה למחיקת כותרת" (עמ' 2 ש' 9-11 לפסק הדין).

בית המשפט קמא בחן את טענות המערערת בבקשה למחיקת כותרת, דחה אותן אחת לאחת, ומשלא היה לפניו בר"ל, ניתן פסק הדין.

על פסק הדין הוגש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבה ולתשובת המערערת.

הכרעה

לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשה שלפניי, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

הנחת המוצא לדיון בבקשת עיכוב ביצוע, הקבועה בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הינה כי אין בהגשת הערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. דהיינו, הזוכה זכאי ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו, והוא אינו נדרש להמתין להכרעה בערעור. מכך נובע, שאם יתקבל הערעור בסופו של יום, אז (ורק אז) יהיה על הזוכה להשיב את שקיבל לידי המערער.
עם זאת, תקנה 467 לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי לעכב ביצועו של פסק דין, כחריג לכלל, אם הוכיח מבקש עיכוב הביצוע קיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, לא די להוכיח כי לזוכה (המשיב בערעור) לא ייגרם נזק מעיכוב נוסף בביצוע פסק הדין, אלא על המבקש להוכיח כי ככל שפסק הדין יבוצע ללא דיחוי הרי שהוא ייתקל בקושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו.

אלו העקרונות המנחים שלאורם יש לבחון בקשות עיכוב ביצוע, והם חלים בראש ובראשונה על פסקי דין שקובעים חיוב כספי.

הנה כי כן, הנחת המוצא בנוגע לפסקי דין שמטילים חיובים כספיים הינה כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר כשלעצמו מצב בלתי הפיך, וכי כספים ששולמו ניתנים להשבה בסופו של יום אם יתקבל הערעור (ראה, למשל: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178 (2002); ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ – אגף משכן נ' זיתוני (פורסם בנבו, 2.6.2005); ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (פורסם בנבו, 30.8.2009)).

בענייננו, לעניין מאזן הנוחות, מאחר והמשיב הינו תאגיד בנקאי אשר אין חולק לעניין הסולבנטיות שלו וכושרו להשיב את הכספים שיתקבלו מהמערערת אם פסק הדין יבוצע מחד והערעור יתקבל מאידך, הרי ברור שהמערערת לא עמדה בתנאי זה צורך היענות לבקשה לעיכוב ביצוע.

הבקשה לעיכוב ביצוע "נישזרה" בתוך "הודעת הערעור" ואינה נתמכה בתצהיר.