נאשמים יישארו במעצר למרות שההחלטה להאריך את מעצרם ניתנה שלא בפניהם

א.      ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אמינוף) מיום 4.9.08 בב"ש 1489/08, בה עוכב שחרור העוררים שעליו החליט בית משפט השלום בקרית שמונה (השופט נדל) ביום 4.9.08, ונקבע כי ערר המדינה, שהוגש ביום 4.9.08 כנגד החלטת בית משפט השלום, יידון ביום 7.9.08 שעה 10:00.

ב.      בתמצית, שכן מצויים אנו ביום ו' בשעות אחר הצהריים: נגד העוררים הוגש ביום 24.7.08 כתב אישום ובו כלפי העורר 1 שמונה אישומים וכלפי העורר 2 ארבעה עשר אישומים, שעניינם הכולל התפרצות לבתי מגורים כדי לגנוב גניבה, ובחלק מן המקרים קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע, וכן היזק במזיד או היזק במזיד לרכוש; באחד המקרים - לגבי שני העוררים - מדובר גם בגניבת אקדח ובעבירת נשק. העבירות לכאורה נעברו מסוף 2007 עד יוני 2008, ובעובדותיהן פרשיות דומות של התפרצות לבתים לשם גניבת רכוש.

ג.      (1)      בית משפט השלום קיים דיונים בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. אציין כי ככל הנראה קיומן של ראיות לכאורה, שנקבע על ידי בית משפט השלום, אינו שנוי לאמיתו במחלוקת, וכן כי לעורר 1 רישומים פליליים - האחד ללא הרשעה בעבירות סמים בבית משפט לנוער (2004), והאחר עבירת סמים והחזקת נכס החשוד כגנוב (2007); לעורר 2 הרשעה מ-2006 בעבירת סמים. בית המשפט קבע קיומה של עילת מעצר נוכח כמות האישומים וחומרתם, ולצורך בחינת חלופה עיין בתסקירי שירות המבחן למבוגרים. לגבי העורר 1 נקבע בתסקיר ראשון רמת סיכון גבוהה והומלצה חלופה במסגרת טיפולית סגורה, אך בתסקיר נוסף הוצעה חלופה בבית דודתו. גם לגבי עורר 2 נקבעה מסוכנות גבוהה, וכן לא הומלצה (בשני תסקירים), חלופה בבית אחותו, אך משהוצע כי אחות נוספת תערוב לעורר 2, ותיבדק אפשרות קהילה טיפולית, החליט בית המשפט לחקור את המפקחות המוצעות.

           (2)    נחקרו לגבי העורר 1 הערכות של דודתו וחברתו והוצע תוך מיקום בבית דודתו באילת; ולגבי העורר 2 - נחקרו אחיותיו, והוצע מיקום בקרית שמונה. בית המשפט החליט (2.9.08), לאחר חקירת המפקחות המוצעות, לאשר לשני העוררים שחרור למעצר בית מלא תוך התחייבות עצמית וערבויות צד ג', וכן איזוק אלקטרוני. לבקשת התביעה ניתן עיכוב ביצוע ל-48 שעות.

ד.      כמסתבר, הוגשה הודעת ערר ביום 4.9.08, לטענת העוררים ארבע שעות בטרם תום 48 השעות, וכאמור, בית המשפט המחוזי החליט, ללא דיון, להאריך את המעצר ולקבוע דיון ל-7.9.08.

ה.        מכאן הערר הנוכחי, שהוגש הבוקר. בערר נטען, כי רק משביקשו לברר אם שוחררו העצורים, נודע לסנגוריות על הגשת הערר ועל החלטת בית המשפט. נטען כי, החלטת בית המשפט המחוזי לא יכלה להינתן בהיעדר העוררים, ועל כן יש להורות על שחרורם, ושערר המדינה יישמע בעודם משוחררים. בהודעה נוספת נטען כי המדובר בהחלטה בלתי חוקית ובהליך שאינו ראוי ערכית. העוררים מסרו על הסכמתם לדיון בערר בלא נוכחותם.

ו.        משהובא הערר לידיעתי הבוקר, הצעתי בהחלטה, כי יתקבל בהסכמה במובן זה שהערר בבית המשפט המחוזי יידון היום בפני שופט המעצרים התורן. ההצעה לא נתקבלה על ידי הסנגוריה.

ז.        בדיון היום (13:30) טענה באת-כוח העורר 1, שהופיעה בשם שני העוררים, כי היה מקום להגיש את הערר מוקדם יותר ולא שעות ספורות לפני תום עיכוב הביצוע, וכן היה מקום לקיים את הדיון בבית המשפט בתוך מועד העיכוב, או למצער בסמוך לאחריו, ולא לדחות בשלושה ימים נוספים, תוך מעצר שלא כדין. ועוד, הגם שהעוררים היו במעצר בבית המשפט, לא זומנו לדיון, וגם את ההחלטה קיבלה באת-כוחם עובדה מבית הסוהר. נטען כי המדובר בתקלות הקורות לא אחת. כן צוין כי הערבויות הופקדו וניתן לבצע את האיזוק האלקטרוני על אתר.

ח.        בא-כוח המדינה הסכים כי אכן נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, בהחלטה ללא דיון להמשך עיכוב הביצוע, אך אין מדובר בשיקול יחיד; על פי הפסיקה, מעצר שלא כדין הוא שיקול שיש להביאו בחשבון, אך אינו מכריע; בנידון דידן המדובר בעבירות רכוש רבות וחמורות, לרבות נשק, בעבר פלילי ובתסקירים המעידים על מסוכנות, ועל כן אין לתקן את הטעות בטעות נוספת של סיכון לציבור.

ט.        בתשובה טענה באת-כוח העוררים, כי בשונה מפסיקה שהוצגה, מדובר בהחלטת שחרור תלויה ועומדת שעליה משיגה המדינה.

 
י.        התלבטתי לא מעט בהחלטה. מחד-גיסא, ברי כי נפלה שגגה מצערת בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכבר הורנו המחוקק בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". יתר על כן, סעיף 57(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, קובע כי דיון בערר לפי סעיף 52 לחוק זה (קרי, ערר על החלטת מעצר), יהא בפני המשוחרר בערובה או בפני תובע; אוסיף, כי משהוגש ערר ניתן לראות גם את ההחלטה להאריך מעצר כדיון ראשון בערר. הדיון צריך היה להיעשות בפני העוררים, וכך לא אירע, ועל כן נפל פגם בהחלטת ההארכה.