נאסר אלדין ואח' נ' בנימין ואח'

פסק דין

בפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי המבקשים הם בעלי הזכויות ברכב, ובקשה להורות למשטרת ישראל, אשר תפסה את הרכב במסגרת חקירה פלילית, להחזירו למבקשים.

אין חולק כי המשיב היה בעליו של רכב מסוג פג'ו 307 מ.ר. 12-669-51 (להלן: "הרכב"). המשיב מכר את הרכב לאסעד אמארה (להלן גם: "אסעד") תמורת סכום של 21,000 ₪ ששולם לו בשיק. כעבור מספר ימים, ביום 9.10.13, מכר אסעד את הרכב למבקשים או למי מהם (להלן ישמש הכינוי "המבקשים" ככינוי למבקשים או למי מהם). המבקשים שילמו לאסעד תמורת הרכב סך של 13,900 ₪, קיבלו את החזקה בו לידיהם, והבעלות בו נרשמה במשרד הרישוי על שם מבקשת מס' 1 (להלן: "המבקשת").

המשיב הפקיד את השיק שקיבל מאסעד בחשבונו, ואולם השיק לא נפרע הואיל ומדובר בשיק מזויף. המשיב הגיש תלונה במשטרת ישראל, וביום 22.12.13 תפסה משטרת ישראל (להלן גם: "המשיבה") את הרכב ממבקש מס' 2 (להלן: "המבקש") במסגרת אותה חקירה.

בסיום החקירה הודיעה המשיבה כי היא מסכימה להחזרת הרכב בכפוף להחלטת בית המשפט שיורה לה למי מהצדדים להחזיר את הרכב. בעקבות זאת הגישו המבקשים תובענה זו, ובד בבד עם הגשתה הגישו בקשה למתן צו עשה זמני שיורה למשיבה למסור את הרכב לידי המבקשת בתנאים, עד למתן פסק דין בתובענה. הדיון בבקשה לסעד זמני נקבע ליום 3.2.14, והמשיב הגיש תגובה לבקשה עובר למועד זה. במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי תגובת המשיב לבקשה לסעד זמני תחשב גם כתגובה לתובענה, ובתום הדיון ינתן פסק דין בתובענה. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.

המבקשים טוענים כי הם הבעלים של הרכב, הואיל והרכב נרכש על ידיהם בתנאי "תקנת השוק" הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"). לטענתם אסעד, שממנו רכשו את הרכב, הוא סוחר רכבים ותיק, ולמיטב ידיעת המבקש הוא בעל תו סוחר. הם שילמו לאסעד עבור הרכב סך של 13,900 ₪, סכום שלמיטב ידיעתם משקף את מחירו של הרכב בהתחשב בשנת ייצורו, במספר הקילומטרים שעבר, במצבו החיצוני ובעובדה שנרכש מסוחר רכב. הרכב נמסר למבקשים, והבעלות במשרד הרישוי הועברה על שם המבקשת. לכן, הואיל ורכשו בתום לב ובתמורה את הרכב ממי שעיסוקו בסחר בכלי רכב, הרי שלפי סעיף 34 לחוק המכר הם בעליו של הרכב.

מנגד טוען המשיב כי הואיל ואסעד שילם לו בשיק מזויף הרכב הוא רכוש שנגנב ממנו, ויש להשיבו לידיו שכן הוא בעליו. המשיב טוען שלא התקיימו במקרה זה תנאי "תקנת השוק". המבקשים שילמו עבור הרכב מחיר נמוך בהרבה מעלותו, דבר שצריך היה להעלות בליבם חשד בנוגע לעסקה, ושולל את תום ליבם. המבקשים אף לא בדקו את רישום הבעלות במשרד הרישוי. בנוסף, המבקשים לא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם כי אסעד הינו סוחר בכלי רכב, ואף לא הביאו ראיה לכך ששילמו עבור הרכב. עוד טוען המשיב כי לפי גרסת המבקשים העסקה התבצעה באיטליז שבבעלות המבקש, ולא במקום עסקיו של אסעד.

דיון והכרעה

טרם אדרש לסוגיה המרכזית בתובענה זו, היא סוגיית הבעלות ברכב, אתייחס לטענת המשיב כי המבקשת אינה "קונה", שכן לא ביצעה בעצמה אף אחת מהפעולות הנוגעות לעסקת המכר. דין הטענה להידחות. מתצהירי המבקשים עולה כי בן זוגה של המבקשת, הוא המבקש, פעל בעסקת המכר בשם שני בני הזוג, ואף אילו הייתה המבקשת הקונה הבלעדית לא היה כל פגם בכך שפעלה באמצעות שלוח.

ומכאן לסוגיה המרכזית הטעונה הכרעה, היא סוגיית הבעלות ברכב. אין מחלוקת כי העסקה בין המשיב לבין אסעד נגועה במרמה מצידו של אסעד, אשר מקנה למשיב זכות לבטל את העסקה. במצב דברים זה גוברת זכותם של המבקשים ברכב על זכותו של המשיב אם רכשו את הרכב בתנאי "תקנת השוק" כאמור בסעיף 34 לחוק המכר (ראה: רע"א 1096/97 עטיה אבו ג'ובה ואח' נ' פימן ואח', פ"ד נג(1) 481).

סעיף 34 לחוק המכר קובע:

"נמכר נכס-נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

נטל ההוכחה כי מתקיימים תנאי הסעיף רובץ על המבקשים. עליהם להוכיח כי רכשו את הרכב בתמורה ובתום לב ממי שעוסק במכירת כלי רכב במהלך הרגיל של עסקיו, וקיבלו את הרכב לידיהם. המבקשים מסרו כי רכשו את הרכב ושילמו עבורו. גרסה זו לא נסתרה. הרכב הינו נכס נד, והמבקשים קיבלו אותו לידיהם. המחלוקות בין הצדדים מתמקדות בסוגיית התמורה, בסוגיית תום ליבם של המבקשים ובסוגיית היותו של אסעד אדם העוסק במכירת כלי רכב, שמכר להם את הרכב במהלך הרגיל של עסקיו.

המבקשים פרשו בתצהיריהם את גרסתם העובדתית ביחס לקניית הרכב מאסעד. המשיב לא הביא ראיות בנוגע לנסיבותיה של קניה זו, וטענותיו מתמקדות בכך שלפי גרסתם של המבקשים עצמם ניתן לקבוע כי לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את התקיימותם של תנאי תקנת השוק, הואיל ולא הוכיחו תמורה ותום לב, ולא הוכיחו שאסעד עוסק במכירת כלי רכב.

תמורה

המשיב טוען כי התמורה ששילמו המבקשים עבור הרכב, 13,900 ₪, הינה נמוכה באופן ניכר ממחיר המחירון של הרכב – 21,834 ₪, ומהמחיר ששילם לו אסעד עבור הרכב – 21,000 ש"ח. ואילו המבקשים טוענים כי התמורה ששילמו לאסעד הולמת את מצבו של הרכב ואת העובדה שנרכש מסוחר כלי רכב, וכי לא ניתן ללמוד על ערכו של הרכב מהסכום ששילם אסעד למשיב, הואיל ואסעד ידע כי הוא מרמה את המשיב ולכן לגובה התמורה לא הייתה בעיניו כל חשיבות.

בדנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' United States of America, פ"ד נד(2) 632 (2003) (להלן: "עניין כנען") נפסק כי על מנת לעמוד בדרישת התמורה נדרשת תמורה ממשית. בין שופטי ההרכב ניטשה מחלוקת, שאינה רלבנטית במקרה זה, ביחס לשאלה אם התמורה הממשית נבחנת ביחס לערכו האמיתי של הנכס (אובייקטיבית) או ביחס לערכו של הנכס לפי סברת הצדדים (סובייקטיבית). במקרה זה שילמו המבקשים עבור הרכב כשני שלישים ממחיר המחירון, ובכך עמדו בדרישת התמורה הממשית אפילו לפי הגישה המחמירה - האובייקטיבית. זאת בניגוד לתמורה הסמלית ששולמה בעניין כנען (250 ₪ עבור ציורים ששויים 115,000$).

תום לב

המשיב מצביע על מספר עובדות המצביעות, לטענתו, על כך שהמבקשים בחרו לעצום עיניהם מלראות את העובדות לאשורן, ולכן לגישתו אין הם עומדים בדרישת תום הלב. ראשית טוען הוא כי התמורה ששילמו המבקשים עבור הרכב, הנמוכה באופן משמעותי ממחיר המחירון ומהמחיר ששילם לו אסעד עבורו, מצביעה על חוסר תום ליבם, שכן המחיר הנמוך היה אמור להעלות בליבם חשד ביחס לכשרותה של העסקה. אכן קיימים מקרים שבהם רכישה במחיר נמוך מערך הנכס תהווה אינדיקציה לחוסר תום ליבו של הקונה. איני סבורה שמקרה זה בא בגדרם של מקרים אלה. המבקשים מסרו כי המחיר שבו רכשו את הרכב משקף את מצבו מבחינת מספר הקילומטרים שעבר ומבחינת מצבו החיצוני לרבות תאונות דרכים שעבר. מנגד לא הביא המשיב ראיות המפריכות טענה זו. הוא הסתפק בכך שהפנה למחיר המחירון ולמחיר ששילם לו אסעד עבור הרכב. ואולם כידוע מחיר המחירון אינו משקף, בהכרח, את ערכו של הרכב. מחיר המחירון מהווה נקודת מוצא, ואולם גורמים שונים, ובהם אלה שציינו המבקשים, עשויים להשפיע על מחירו, בפרט שמדובר ברכב ששנת ייצורו 2003. המבקשים אף הוסיפו כי המחיר הנמוך משקף גם את העובדה שהרכב נקנה מסוחר כלי רכב. ניסיון החיים מלמד שאומנם רכישה ממי שעיסוקו בסחר בכלי רכב הינה במקרים רבים במחיר נמוך ממחיר המחירון. גם המחיר ששילם אסעד למבקש עבור הרכב אינו מהווה אינדיקציה לערכו. אסעד שילם למשיב בשיק מזויף, בכוונה להונות אותו, ולא ניתן לומר שהמחיר שכביכול שילם משקף את המחיר שהיה משולם למשיב עבור הרכב אלמלא היה מדובר בעסקת מרמה.

המשיב מוסיף וטוען כי המבקשים לא בדקו את הרכב במכון לבדיקת רכבים, וגם עובדה זו מצביעה על עצימת עיניהם מלבדוק לעומק את העסקה. ואולם אף עובדה זו אינה מהווה אינדיקציה לחוסר תום לב. ניסיון החיים מלמד שלא אחת רוכשים אנשים כלי רכב ממי שעיסוקם בסחר בכלי רכב מבלי לבודקם במכונים לבדיקת רכבים, אלא מסתפקים בבדיקה עצמאית ובביצוע נסיעה. לא אחת מגיעות לפתחם של בתי המשפט תביעות של אנשים שרכשו רכבים באופן זה, ולאחר רכישתם גילו בהם ליקויים שונים. מכאן שאף בעניין זה לא נהגו המבקשים באופן חריג, שיש בו כדי להעיד על חוסר תום לב.