נאמנות בין הורים לילדיהם

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1. בפנינו ערעור - וערעור שכנגד - על פסק דינו (המאוחד) של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת עליסה מילר), מיום 7.7.13 (תמ"ש 19831-04-10, תמ"ש 4913-01-11, תמ"ש 12936-12-11), אשר דחה את תביעת המערערת (להלן: הבת) לסילוק יד ופינוי של המשיב (להלן: האב) מדירה בהרצליה (להלן: הדירה שבמחלוקת), וכן את תביעתה למתן פסק דין הצהרתי לגבי פרטי מיטלטלין שונים המצויים באותה דירה - ומנגד קיבל את תביעתו של האב למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא בעל זכויות הבעלות בדירה שבמחלוקת - כל זאת, ללא צו להוצאות.

רקע עובדתי ופסק הדין קמא

2. הדירה שבמחלוקת נרכשה בשנת 99', כאשר תמורתה שולמה באמצעות מכירת דירה אחרת - שנרכשה בשנת 97' במימון האב, ונרשמה על שם הבת - ובאמצעות משכנתא. לאחר הרכישה נרשמה הבת כבעלת הזכויות בדירה שבמחלוקת בספרי החברה המשכנת, ולזכותה נרשמה הערת אזהרה בפנקסי רישום המקרקעין.

3. הדירה שבמחלוקת נרכשה במצב של מעטפת, ולא הייתה מותאמת למגורים. רק בשנת 2005 נעשו בדירה זו עבודות מקיפות לצורך התאמתה למגורים, והושקע בה סך של כ-2.5 מיליון ₪ - לשיפוצה, עיצובה וריהוטה. ממועד זה התגוררו האב ואם המשפחה בדירה שבמחלוקת, לסירוגין עם מגוריהם בדירה שברשותם בירושלים. במקביל, הבת - אשר התגוררה בחו"ל, מאז תחילת שנות ה-90' - שהתה אף היא בדירה שבמחלוקת במהלך ביקוריה בארץ (יחד עם בעלה וילדיהם).

4. בסוף שנת 2009 נפטרה אם המשפחה, ובסמוך לכך הגישה הבת את תביעותיה לבית משפט קמא - והאב הגיש כנגד את תביעתו. בבית משפט קמא טענה הבת כי היא זכאית למימוש זכויות הבעלות בדירה שבמחלוקת, על דרך של קבלת החזקה המלאה בה - דהיינו: סילוק האב מאותה דירה - וכן כי בהתאם היא הבעלים של המיטלטלין שבדירה שבמחלוקת. כנגד זאת, טען האב כי רישומה של הבת כבעלת זכויות בדירה שבמחלוקת נעשה מטעמים כאלה ואחרים, כאשר הזכויות במהותן נותרו כל העת בבעלותו שלו. האב טען כי לא העניק לבת במתנה את הדירה שבמחלוקת, ואף לא התחייב לתת לה את אותה דירה במתנה - וכי הבת החזיקה את הזכויות בדירה זו עבורו ביחסי נאמנות לפי דין, שמחמת יחסי האמון המשפחתיים לא הועלתה על הכתב. כטענה חלופית בלבד טען האב כי המדובר בהתחייבות לתת את הדירה שבמחלוקת כמתנה - התחייבות אשר לא הושלמה בפנקסי רישום המקרקעין - ומכיוון שכך הוא רשאי לחזור בו ממנה.

5. בית משפט קמא קבע כי ניתן לטעון כנגד תוכן פנקסי רישום המקרקעין, כאשר על הטוען כנגדם - למשל, בטענת קיום יחסי נאמנות - מוטל נטל כבד. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי דרישת הכתב אינה תנאי לקיומה של נאמנות, אשר יכולה למצוא ביטוי בדרכים שונות - לרבות בדרך של "נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ופעולותיהם. במקרה כזה, של נאמנות בלתי-רשומה, על הנהנה הנטל להוכיח את דבר קיומה.

6. בעניין שבפניו, קבע בית משפט קמא מפורשות כי האב הצליח להוכיח כי התקיימו יחסי נאמנות בינו לבין הבת בעניין הזכויות בדירה במחלוקת. את קביעתו ביסס בית משפט קמא בהרחבה ובאופן מנומק על המסכת העובדתית כפי שנפרשה בהליך שהתנהל בפניו, בעדויות של עדים רבים ובראיות בכתב. בית משפט קמא סיכם בעניין זה כי:

"[האב] העיד מ'דם לבו' ועדותו הייתה אמינה ומהימנה; גרסתו התיישבה עם יתר העדויות והראיות שהונחו בפני, והייתה יותר מתקבלת על הדעת מטענות התובעת [הבת], אשר לא התיישבו הן עם העדויות האחרות והן עם הגיונם של דברים... לעומת זאת, עדותה של התובעת הייתה בלתי-ברורה ורצופה בסתירות לגבי נושאים מהותיים ומרכזיים במחלוקת. לעיתים חזרה בה מהצהרותיה או להטטה בין גרסאות שונות, הכל כפי שפורט בגוף פסק הדין." [פיסקה 29 לפסק דין קמא]

כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות שהועלתה כנגד טענת הנאמנות - הן מטעם דיוני והן לגוף הדברים, משמרוץ ההתיישנות כנגדה מתחיל להימנות רק מעת הפרת יחסי הנאמנות.