נאמן אליהו נ' הרשות המוסמכת – חוק נכי רדיפות ה

פסק דין

לפנינו עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

מלכתחילה נקבע דיון לפנינו בעניינו של העורר 1. אולם לדיון התייצבה גם אחותו הגדולה, העוררת 2, לצורך מתן עדות בעניינו. משהוברר כי סיפור נרדפותם משותף – הוסכם כי פסק הדין יתייחס לשניהם, תוך ייתורו של דיון נפרד בעניינה של העוררת 2.

לפיכך אנו מורים על איחוד הדיון ב-2 העררים של 2 האחים, העוררים שבכותרת. הדיון שנקבע ליום 27.10.2010, בתיק וע 13888-12-09, מבוטל.

העדות העיקרית נשמעה מפי העוררת 2, ילידת ינואר 1935, שהייתה ילדה כבת 8 בתקופה הרלבנטית; קרי: מבוגרת יותר, ומטבע הדברים בעלת זיכרון משמעותי יותר, מן העורר 1, יליד 1939.

בהודעתה לחוקרי המשיבה מסרה העוררת 2 כי בעקבות רצח האב – העורר 1 העיד כי לא ידוע אם נרצח בידי גרמנים או ערבים – "אמא לא ידעה מה לעשות, לקחה את שנינו (אותי ואת אחי) והלכה לעמרוס, היו הפצצות על טריפולי ולכן החליטה לעבור לעמרוס. בעמרוס הייתה מגיפה של טיפוס, שנינו חלינו, ובגלל שכמה ילדים חלו ומתו היא החליטה לחזור לטריפולי... בטריפולי התברר שכל רכושנו נגנב... ולכן החליטה לברוח לזעויה. בזעויה היו לי גם דודים שלקחו אותם (כנראה לבוקבוק)...". העוררת עמדה בעדותה לפנינו על כך שלקיחת הדודים למחנה; וכן מעצרה של אימה, שבו נדון להלן – התרחשו בזאויה, וכי משם לא הוסיפו וברחו למקום אחר.

נראה, אפוא, כי הבריחות של העוררים ואימם מטריפולי לעמרוס, ושוב מטריפולי לזאויה, לא נבעו מפחד הגרמנים; אלא כדי להימלט מן ההפצצות ומן הטיפוס, בהתאמה. בנסיבות אלה, אין תחולה ל'הלכת הפחד' [ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת נ' חוה שוהם מיום 20.3.86].

העוררים לא העידו על מעשי אלימות ישירים שלהם נפלו קורבן.

אולם, מכל ההצהרות, ההודעות והעדויות של העוררים עולה תמונה קוהרנטית של סיפור מעצרה של האם, בעוון קניית קמח בשוק השחור לצורך כלכלת המשפחה, ושחרורה כעבור יום-יומיים על ידי הסב, ללא חלק מבגדיה, דבר שעורר חששות קשים בדבר הקורות אותה תוך כדי המעצר.

עדותה של העוררת 2, בעניין זה, עשתה עלינו רושם אמין; וכאמור – היא נתמכת על ידי כל ההצהרות והעדויות האחרות בתיק.

מכלל העדויות האמורות עולה כי שני העוררים חוו את היעלמות אימם, ולאחר מכן את חזרתה באופן שהעלה חשש כבד להתעללות בה, כחוויה קשה וטראומטית. אמנם, נקל לשער כי כך תיחווה חוויה כזו על ידי שני ילדים בגילאיהם הצעירים של העוררים באותה עת. במיוחד צפוי הדבר כאשר אירוע כזה מתרחש לאחר אירועים קשים של התייתמות העוררים מאביהם ולקיחת דודיהם למחנה עבודה. חזקה כי כל אירוע כזה מותיר חותם בנפשם של ילדים רכים. משנפגעת המשענת האחרונה לקיומם ולביטחונם, אימם – הזעזוע הנפשי, והנזק הנפשי המצטבר, צפויים להיות קשים במיוחד.

לפיכך אנו מקבלים את גרסת העוררים בדבר מעצרה של אימם, וקובעים כי נסיבות האירוע מקימות לעוררים עילת נרדפות לפי הלכת הפגיעה הנפשית המשנית לאלימות בבן-משפחה קרוב [ע"א 528/75 קרולה אברמוביץ נ' הרשות המוסמכת מיום 22.9.76].

על כן, העררים מתקבלים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד, תוך 30 יום.

כב' השופט שלמה פרידלנדר – יו"ר

ד"ר נעמי אפטר – חברה

עו"ד דן יערי – חבר

ניתן היום, כ"ד אדר תש"ע, 10 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: