. נ' חברת אס.ר. שינוע בע"מ ואח'

החלטה

1.התובע הגיש כתב תביעה בהליך של סדר דין מקוצר.

2.על פי כתב התביעה, ניהלה הנתבעת מס' 1 (להלן – החב') חשבון בסניף של התובע בירושלים.

הנתבעים 2-4 ערבו, ביחד ולחוד, לכל חובותיה של החב' כלפי התובע.

3.ביום 8.12.10 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין על פי כתב התביעה.

4.מעיון בתיק עולה כי בטרם ניתן פסק הדין הנ"ל עתר הנתבע מס' 3 להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להגן. בקשה זו הועברה לתגובת ב"כ התובע ובטרם ניתנה החלטה בבקשה ניתן פסק הדין.

5.ביום 1.5.11 ניתנה החלטה בבקשה להארכת מועד, כאמור בסעיף 4 לעיל, הדוחה את הבקשה.

ערעור שהגיש הנתבע מס' 3 לבית המשפט המחוזי נדחה. כמו כן, נדחה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ביום 22.9.11.

בהחלטה זו קבע בית המשפט העליון כי בפני הנתבע מס' 3 פתוחה הדרך להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין.

6.הנתבע מס' 3 הגיש ביום 5.10.11 בקשה למתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין.

בתצהירו בתמיכה לבקשה העלה הנתבע את הטענות הבאות:

ראשית, כתב התביעה הומצא לו עוד ביום 18.10.10 ובעקבות כך הוא החל בניהול מו"מ עם התובע על מנת להגיע להסדר בגין החוב הנתבע.

שנית, לאחר שהמו"מ לא צלח הוא עתר בבקשה להמצאת מסמכים מהתובע הדרושים לו לצורך הגנתו וכן עתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להתגונן.

שלישית, החב' פתחה את החשבון נשוא כתב התביעה ובמעמד זה נמסר לה העתק מתקנון החב'. על פי התקנון, נקבע כי כל החלטה של בעלי המניות תתקבל על דעת בעלי מניות לפחות והיא זו שתחייב את החב'.

רביעית, במועד מאוחר יותר נטלה החב' הלוואה אשר שימשה אותה לצורך רכישת משאיות.

חמישית, במועד בלתי ידוע נודע לו כי קיים בלגן בחשבון החב'. מבירור שערך בסניף הבנק הוברר לו ולנתבע מס' 4 כי הנתבע מס' 2 נטל הלוואה בחתימתו היחידה וזאת על פי תצהיר/פרוטוקול שהוא מורשה לבדו לחתום בשם החב'.

לטענתו, הוא והנתבע מס' 4 מעולם לא אישרו שינוי בדבר הרכב מורשי החתימה כפי שהם כלולים בתקנות שהומצאו לתובע.

בנסיבות אלה נטען כי לשינוי שביצע הנתבע מס' 2 אין כל תוקף מאחר והוא נעשה שלא כדין וממילא אין תוקף לחיוב הנתבע.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על פי מצוות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. התקנה האמורה מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בחוק. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין.