אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נ. ד. נ' קצין התגמולים

נ. ד. נ' קצין התגמולים

תאריך פרסום : 14/05/2020 | גרסת הדפסה

ע"נ
בית משפט השלום חיפה ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב]
34027-01-18
16/03/2020
בפני השופט:
אורי גולדקורן

- נגד -
המערער:
נ. ד.
עו"ד שלמה ציפורי
המשיב :
קצין התגמולים
עו"ד יסמין אבו סיף אבו פול מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)
פסק דין
 

 

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אירועים שהתרחשו ב"מבצע ליטני".

 

רקע

 

1.המערער, יליד 1958, החל את שירותו הצבאי הסדיר בחודש ינואר 1977 כלוחם בחטיבת "גולני". החטיבה השתתפה ב"מבצע ליטני", שהחל בחודש מרץ 1978, ובמהלכו כבשו כוחות צה"ל שטחים בדרום לבנון והחזיקו בהם במשך כשלושה חודשים. פלוגה ג' בה שירת המערער בגדוד 51 השתתפה בהשתלטות על הכפר אל-חיאם, בפשיטה לילית מוטסת לפיצוץ גשר עקיה שעל נהר הליטני ובמארב בגזרה המערבית בקרבת העיר צור. לטענת המערער, התרחשויות קשות בכל אחד משלושת הפעילויות הללו השפיעו על מצבו הנפשי, אולם הוא המשיך בשירות סדיר והשתחרר בחודש ינואר 1980. בשנת 1987 השתתף המערער, בהיותו בשירות מילואים, בפעילות צבאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1991 הוא השתתף בקבוצה לדינמיקה קבוצתית בגליל, במסגרתה ניסה להתמודד עם קשייו הנפשיים. בשנת 1993 פנה המערער ליחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב במרכז לבריאות הנפש במפקדת קצין רפואה ראשי, ואובחן על-ידה "כסובל מתסמונת פוסט טראומתית כרונית, אשר התפתח על רקע אירוע טראומטי שעבר במבצע ליטני" (מכתב מיום 3.1.1994 של רס"ן א' מהיחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב). נקבע כי המערער אינו כשיר לשירות מילואים, והוא הופנה לטיפול פסיכותרפויטי (ת/3 מיום 27.1.1994). ביום 30.4.1995 כתבה י', מפקדת היחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב, כי קיימת המלצה להורדת הפרופיל הרפואי של המערער ל-45 (סעיף נפשי). ביום 11.6.1995 היא כתבה: "ב-1/6/95 קיבלנו הודעה ... שמפקד בקו"מ אישר שחרורו מצה"ל עפ"י חוק .. משום כך אני תמהה מדוע החייל ממשיך לקבל צווי קריאה ... החייל אינו כשיר לשמ"פ. נא להקפיא שירותו עד למועד שחרורו מסיבות אדמיניסטרטיביות".

 

2.ביום 28.10.2015 הגיש המערער בקשה להכרת זכות [חבלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) בגין תסמונת פוסט-טראומתית (PTSD), לה צרף תצהיר ובו פירט את נסיבות שלושת האירועים בהם היה מעורב ב"מבצע ליטני". המערער הופנה על-ידי המשיב לפסיכיאטר ד"ר חיים שם דוד, אשר נפגש עמו ביום 4.7.2017 וכעבור ארבעה חודשים, ביום 21.11.2017, כתב את חוות דעתו (נ/2), בה קבע שהמערער סובל מ-PTSD "שנגרם בשל תאונת הדרכים בה מת חייל לבוש מדים בשנת 1993", וכי אין קשר בין מצבו הנפשי לשירותו הצבאי. על סמך חוות דעת זו, דחה המשיב ביום 4.12.2017 את הבקשה להכרה בנכות. על החלטה זו הוגש ביום 15.1.2018 הערעור שבפנינו.

 

3.ביני לביני, פנה ביום 26.12.2017 בא-כוח המערער למשיב בבקשה למתן החלטה חדשה לפי סעיף 35 לחוק, בין השאר מהנימוק שהחלטת הדחייה ניתנה על בסיס טעות עובדתית בחוות דעתו של ד"ר שם דוד, שקישר בטעות בין מעורבות המערער בתאונת דרכים בשנת 1993 לבין הרוגים שמתו בידיו של המערער באירוע התהפכות נגמ"ש ב"מבצע ליטני". בהחלטה מיום 25.4.2018 דחה המשיב את הבקשה לעיון חוזר. ביום 16.8.2018 אף נדחתה בקשת בא-כוח המערער לקבל לידיו את העתק הרישומים שערך ד"ר שם דוד במהלך פגישתו עם המערער.

כתבי הטענות

 

4.בכתב הערעור המתוקן נטען שמצוקתו הנפשית של המערער החלה לאחר "מבצע ליטני" ובעקבות האירועים הטראומטיים שחווה במהלכו. צוין כי חרף סימפטומים פוסט-טראומתיים מהם סבל המערער, הוא נמנע מלפנות לעזרה נפשית עקב בושה, ורק בעידוד משפחתו הוא פנה בשנת 1993 ליחידה לתגובות קרב בבקשה לפטור אותו מהמשך שירות מילואים. עוד נטען כי מסקנת המומחה מטעם המשיב, לפיה המערער סובל מ-PTSD "שהתכנים שלו ממהלך שירותו הצבאי הסדיר אך הגורם לו הייתה טראומה מאוחרת יותר שאינה קשורה לשירת הצבאי שלו, אירוע בו מת חייל לבוש מדים בזרועותיו לאחר שנפגע בתאונת דרכים", לוקה בטעויות עובדתיות ורפואיות.

 

לכתב הערעור המתוקן צורפו תצהיר של המערער מיום 16.8.2018 וחוות דעת מיום 14.6.2018 של הפסיכיאטר ד"ר איל פרוכטר, אשר קבע כי המערער סובל מהפרעה פוסט-טראומתית במשך כארבעים שנה, שנגרמה באופן ישיר מאירועים ב"מבצע ליטני".

 

5.המשיב הגיש כתב תשובה, בו נטען שהמערער סובל מפוסט-טראומה בעקבות טראומה מאוחרת שאינה קשורה לשירותו הצבאי, וכי מצבים התפתחותיים ומשפחתיים של המערער הינם אפשרות להתפתחות התנהגויות שהיו לו לאחר שירותו והן פועל יוצא של נטייתו האישית ויכולתו לתעסוקה. לכתב התשובה צורפה חוות דעת משלימה מיום 12.2.2019 (נ/3) של ד"ר שם דוד, בה נטען שהמערער היה בשירות מילואים פעיל במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 וכי PTSD התפתח אצלו רק לאחר תאונת הדרכים בשנת 1993, שאירעה כחודש לפני שהוא פנה ליחידה לנפגעי תגובות קרב.

 

נפנה תחילה לבחון את הראיות בנוגע לאירועים ב"מבצע ליטני", המהווים את התשתית העובדתית שגרמה, לדעת המערער, ל-PTSD ממנו הוא סובל.

 

"מבצע ליטני" - הרג שבוי

 

6.בתצהירו של המערער (ת/3) נכתב:

 

"6. בלילה הראשון של המבצע נשלחה הפלוגה שלי (פלוגה ג') לכבוש את הכפר הלבנוני אל-חיאם. .... המ"פ שלי לקח שבוי וכאשר הגענו למבצר הוא לקח אותו לחקירה. לאחר זמן מה שמענו יריות והתברר שהשבוי נהרג.

 

7. בהמשך כאשר אנו עומדים ושומרים על חומת מבצר אל-חיאם, התקרבו אלינו שני אנשים מבוגרים שלבשו גלביות לבנות. המ"פ ... נתן לנו פקודה לירות בהם, ירינו והרגנו אותם. בדיעבד הסתבר שלא היו עליהם אמצעי לחימה ומדובר בשני רועים זקנים.

 

8. יצוין כי בגין אותם אירועים המ"פ שלי נשפט וקיבל עונש מאסר של 5 שנים בפועל. מאחר ולקחתי חלק באותם אירועים, העדתי במשפט שלו".

 

 

"מבצע ליטני" - התהפכות נגמ"ש

 

7.בתצהיר המערער (ת/3) נכתב:

 

"9. אירוע קשה נוסף שלא עוזב אותי היה כאשר הוטלה על הפלוגה שלי משימה בגדר סוכריה - פשיטה לילית מוטסת לפוצץ את גשר עקיה שעל הליטני. בדרך התהפך נגמ"ש בו היו חברים שלי מהפלוגה. הם נמחצו מתחת לנגמ"ש. אני עזרתי בחילוץ האנשים מהנגמ"ש. 2 מתוך 3 הרוגי הנגמ"ש מתו לי בידיים.

.

.

11. תוך כדי פינוי הפצועים, הגיע מנוף להרים את הנגמ"ש. מאחר והמנוף לא היה מספיק חזק, ובניסיון להרים את הנגמ"ש המנוף קרס תחתיו ובהתמוטטותו הרג יותר מפצוע אחד. זה אחד המראות הקשים שזכורים לי. 6 חיילים הפכו לנכים בעקבות אותו אירוע".

 

8.גרסתו של המערער נתמכה בתצהיריהם של י' (ת/2) ששירת עמו בפלוגה ושל צ' (ת/1) שהיה מפקד הגדוד בו הוא שירת, אשר הדגישו כי המערער השתתף בחילוץ החיילים שנלכדו בנגמ"ש. באת-כוח המשיב ויתרה על חקירות נגדיות של י' ושל צ'.

 

"מבצע ליטני" - מותו של ט'

 

9.בתצהירו (ת/3) כתב המערער:

 

"13. .... אחר הצהריים בעקבות ידיעה על הימצאות מחבלים באזור, הוקפצנו למארב לאחר תרגול מהיר. ...

 

14. כשהגענו לקצה השדה (בלילה) א' המ"פ סימן לנו עם הידיים לעצור ולרדת במקום. בדיעבד הסתבר שט' לא שם לב לסימן והמשיך ללכת בשביל עפר וירד שם במקום.

 

15. א' המ"פ הסתכל במשקפת לראיית לילה וזיהה דמות על השביל, הוא היה משוכנע שמדובר במחבל. הוא נתן לנו פקודה לפתוח באש. יישרתי קו עם הכוח ויריתי לעבר הדמות. זיהיתי שפגעתי בה.

 

16. בשלב מסוים המ"פ צעק לנו 'חדל אש'. היה רגע של שקט ואז החלו צעקות של ט' ז"ל אותם אני זוכר היטב עד היום: 'א', אני פצוע, מה עשיתם לי'.

.

18. עזרתי לחובש לטפל בט'. הוא איבד הרבה דם. היה קשה לתת לו מורפיום, הוא צעק. לא ניתן היה לפנות אותו עם מסוק מהשטח ופינינו אותו באלונקה. כל הדרך ט' דיבר אתי ...

 

19. ט' פונה לבית חולים רמב"ם וכעבור מספר ימים מת מפצעיו.

.

21. מאז האירוע ועד היום אני חי עם ט', עם הדברים שאמר ועם הידיעה שאני הוא זה שהרג אותו ... ט' היה חבר טוב שלי, ותיק ממני בפלוגה, הוא היה זה שקיבל אותי לחבורה. ..".

 

10.גרסתו של המערער נתמכה בתצהירו של י' (ת/2) ששירת עמו בפלוגה, אשר באת-כוח המשיב ויתרה על חקירתו.

 

סיכום ביניים

 

11.המערער הוכיח את גרסתו העובדתית בנוגע למעורבותו בשלושת האירועים במהלך "מבצע ליטני". בסיכומיה בעל-פה לא כפרה באת-כוח בהתרחשותם. כל אחד מהאירועים הללו, וכולם ביחד, עומדים בקריטריון A של PTSD אשר נקבע ב-DSM-5 (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition ) משנת 2013 של האגודה לפסיכיאטריה האמריקאית, והינו: חשיפה למוות, איום במוות, חשיפה לפציעה חמורה או פגיעה מינית באחת מארבע דרכים: (1) חוויה ישירה של האירוע; (2) עדות ישירה לאירוע שקרה לאחר; (3) ידיעה שהאירוע קרה לבן משפחה או חבר קרוב; (4) חשיפה לגירויים חוזרים של האירוע הטראומתי. האירועים אף עומדים בהגדרת PTSD המצויה ב-ICD-10 (International Classification of Diseases) משנת 1992 של ארגון הבריאות העולמי, בנוגע לתגובה "לאירוע או למצב גורם דחק (קצר מועד או ממושך) שטבעו מאיים או קטסטרופלי באופן חריג".

 

קשר סיבתי עובדתי

 

12.לצורך הכרה על ידי המשיב במחלת PTSD שבאה למערער בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו (על-פי הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק הנכים), עליו להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: (1) קיומה של מחלת PTSD; (2) כי המחלה פרצה בתקופת השירות; (3) כי המחלה נגרמה עקב השירות. עניינו של התנאי השלישי הינו הקשר הסיבתי, המורכב מקשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי משפטי. חובת ההוכחה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" לקיום קשר סיבתי רובצת על המערער. חובה זו מורכבת משני יסודות - נטל השכנוע וחובת הבאת הראיות. בעוד שנטל השכנוע נשאר קבוע עד לסוף הדיון על כתפי המערער, עשויה חובת הבאת הראיה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. אם המערער, אשר נטל השכנוע רובץ לפתחו, עמד בחובת הבאת הראיה, על המשיב להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות המערער.

 

13.ראינו כי המערער הוכיח את מעורבותו באירועים ב"מבצע ליטני", העונים לקריטריון הראשון הנדרש בהגדרת PTSD. המשיב לא חלק על עמדת המערער, לפיה כיום הוא לוקה ב- PTSD. על מנת להוכיח שקיים קשר סיבתי עובדתי בין PTSD כיום לבין אירועי "מבצע ליטני", הובאו עדותה של א', אחותו של המערער, וחוות דעתו של ד"ר פרוכטר.

 

עדות אחותו של המערער

 

14.א', אחותו המבוגרת של המערער, התגוררה עם בעלה בארצות הברית בתקופת שירותו הסדיר. בתצהירה (ת/5) היא כתבה:

 

"5. אני ובעלי חיינו באותה תקופה בה ד' שירת בצה"ל, בניו יורק כשש שנים ובתקופה זו התכתבנו במכתבים. כבר מהמכתבים זיהיתי שמשהו עובר על ד' וכשחזרנו בשנת 1982 אכן ראינו שמשהו אצל ד' לא כתמול שלשום. ניסינו לדובב אותו אך לא הצלחנו. ד' היה מסוגר בעצמו, כבוי, הרבה לכעוס, כל דבר קטן היה מצית אותו, התרגז בקלות ולא ידענו מה קרה".

 

בחקירתה בפנינו אמרה א':

 

"לפני הוא היה ילד שובב ופתוח ומאוד חברותי, ואחרי שחזרנו ארצה אז הוא היה סגור כבוי ומסוגר לגמרי ללא חברים. חשבתי שקרה משהו, אבל לא ידעתי מה" (עמ' 15 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

חוות דעת מומחה המערער

 

15.ד"ר פרוכטר, המומחה הרפואי מטעם המערער, כתב בחוות דעתו (ת/6) כי האירועים במהלך שירותו הצבאי והתיעוד של בדיקת המערער ביחידה לתגובות קרב בשנת 1993 מצביעים על כך ש-PTSD ממנו הוא סובל החל באירועים שחווה ב"מבצע ליטני". עוד כתב כי לאור העובדה שאצל המערער הופיעו פלאשבקים של אירועים מהשירות, לא ניתן לראות בתאונת הדרכים בשנת 1993 כרלוונטית למצבו הנפשי. המומחה ציין כי הביטויים הקליניים לפגימה הנפשית והירידה בתפקוד המערער החלו לאחר האירועים בשנת 1978, ולפיכך אין מדובר ב-late onset של PTSD. את פנייתו של המערער לסיוע נפשי דווקא בשנת 1993 הסביר המומחה בלחץ משירות מילואים אליו הוא זומן באותה עת, ובהיותה של אמו על ערש דווי - אירוע מכונן שגרם לו לפתוח את סגור ליבו בפניה ולספר לה על מצוקתו ועל קורותיו ב"מבצע ליטני".

 

סיכום ביניים

 

16.מסקנתו של ד"ר פרוכטר, בדבר קיום קשר סיבתי בין אירועי "מבצע ליטני" ל-PTSD של המערער, נתמכה בעדות אחותו של המערער ואף במסקנת היחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב משנת 1994, לפיה המערער "סובל מתסמונת פוסט טראומתית כרונית, אשר התפתח על רקע אירוע טראומטי שעבר במבצע ליטני". אנו דוחים את טענת באת-כוח המשיב (בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 28.8.2019), לפיה "היחידה לתגובות קרב אינה אסמכתה מבחינת קצין תגמולים לקביעת הקשר הסיבתי ולאבחנה". טענה זו נשמעת תמוהה כשהיא מושמעת ללא הנמקה מפי קצין התגמולים כלפי הגוף הצבאי-רפואי המקצועי והמיומן ביותר לטיפול בפגיעות נפשיות בחיילים. לאור חוות דעתו של ד"ר פרוכטר, אבחנת היחידה לנפגעי תגובות קרב ועדות אחות המערער, אנו קובעים כי המערער עמד בחובת הבאת הראיות לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין פגימתו הנפשית לבין אירועי השירות הצבאי במהלך "מבצע ליטני". בשלב זה עוברת חובת הבאת הראיות אל כתפי המשיב, לצורך שמיטת הקרקע מתחת לראיות שהובאו על-ידי המערער.

 

חוות דעת מומחה המשיב

 

17.המשיב סמך טיעוניו על חוות דעתו של ד"ר שם דוד. המומחה הרפואי מטעם המשיב קבע בחוות דעתו (נ/2 ו-נ/3) (ההדגשה הוספה - א"ג): "אני סבור שהוא אינו סובל מ-PTSD בעקבות שירותו הצבאי אלא מ-PTSD שהתכנים שלו ממהלך השירות הצבאי בסדיר אך הגורם לו הייתה טראומה מאוחרת יותר שאינה קשורה לשירות הצבאי שלו, אירוע בו מת חייל לבוש מדים בזרועותיו לאחר שנפגע בתאונת דרכים". הוא טען כי המסמכים הרפואיים החלו לאחר אירוע תאונת הדרכים, וכי רק לאחריה דיווח המערער על קשייו הנפשיים. עוד כתב כי דיווחו של המערער על כך שלאורך השנים הוא נהג לעלות לקברו של ההרוג ט' ולגל-עד של הרוגי התהפכות הנגמ"ש מצביע על היעדר מרכיב ההימנעות, שהינו אחד הקריטריונים לקיום PTSD הנובע מאירועי "מבצע ליטני". ד"ר שם דוד אף הדגיש כי לאחר "מבצע ליטני" המערער עבר קורס מד"סים וסיים את שירות החובה "ללא בעיות מיוחדות" ועד לשנת 1995 שירת במילואים "עשרות ימים בשנה", לרבות פעילות קרבית בג'בליה במהלך האינתיפאדה הראשונה ושירות מילואים במלחמת לבנון הראשונה.

 

בחקירתו הנגדית טען המומחה כי לו ה-PTSD של המערער היה נובע מהשירות הצבאי, היה מצופה לראות החמרה במצבו בעקבות שירות המילואים. בהתייחסו להיעדר תיעוד על הפרעות שינה, עליהן סיפר לו המערער, אמר ד"ר שם דוד: "בהפרעות שינה, שזה משהו מאוד שכיח אצל אנשים עם פוסט-טראומה ... הרי שום דבר לא מנע ממנו מללכת לרופא המשפחה ולבקש משהו לישון .... אני מכיר שאנשים לא פונים בכלל בגדול לבריאות הנפש, אבל שום דבר לא מונע מהם לטפל בתסמינים הכלליים, למשל הפרעות שינה אצל רופא המשפחה" (עמ' 20-19 לתמלול ישיבה מיום 13.2.2020).

 

18.לאור חוות דעתו של ד"ר שם דוד, טענה באת-כוח המשיב בסיכומיה בעל-פה כי יש לדחות את המסקנה בדבר קיום קשר סיבתי משלושה טעמים: היותה של תאונת הדרכים משנת 1993 הגורם היחידי לפרוץ PTSD, שירות המילואים ופנייה מאוחרת לקבלת סיוע נפשי. נבחן את הראיות הנוגעות לטעמים אלו.

 

שירות במילואים ובמלחמת לבנון הראשונה

 

19.בסעיף 11 י"ג בתצהירו השני (ת/4) כתב המערער:

 

" .... תקופת המילואים המשמעותית (31 יום בשנת 1992) הייתה אחרי שביקשתי לפטור אותי משירות המילואים ואיימו עלי שאם לא אגיע יכריזו עליי כעריק ואני אשלח לכלא ודברים אלה נמסרו על ידי לשם דוד. מעבר לכך אמרתי לרופא שלאחר תום שירות הסדיר בו שירתתי עם המון מוטיבציה, עשיתי כל מה שאפשר כדי להתחמק משירות מיל' ובין השאר בשנת 1981 לא הגעתי למיל'".

 

אשר למלחמת לבנון הראשונה, נכתב בסעיף 11 י"ד לתצהיר:

 

"העובדות הן שאני לא השתתפתי במלחמה זו ולא ברור מניין נלקחה עובדה זו (בחוות דעתו של ד"ר שם דוד - א"ג)".

 

ובחקירתו הנגדית אמר המערער:

 

"אני התעסקתי בלהתחמק ממילואים. היה לי קשה מאוד עם מילואים. ובמילואים האלה שכן עשיתי ... וזה היה לשמור על המוצבים, על החופים באילת, זה לא הייתה פעילות צבאית. מה שכן אני זוכר זה שבכל ריענון של יריות או דברים כאלה אני התחמקתי ..... מה שאני כן זוכר זה שני דברים - או שנסענו הלוך ושוב לאורך הגדר עם ירדן או שבדרך כלל ישבתי בצד והכנתי קפה. זה שני הדברים היחידים שאני זוכר מאותה תקופה" (עמ' 7-6 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

 

20.בחקירתו הנגדית התייחס ד"ר פרוכטר, המומחה הרפואי מטעם המערער, לשירות המילואים שלו: "הוא שוחרר לימים ארוכים בבית או קיבל משימות צד מאוד לא משמעותיות מבחינת החשיפה ..... הבהיר לי נ' שכשהוא נקרא, הוא שוחרר במרבית המקרים, וכאשר הלחץ עליו גבר זה היה אחד מהטריגרים העיקריים שבעטיים הוא בסוף פנה אל היחידה לתגובות קרב בצה"ל כדי לקבל את השחרור, כיוון שהוא לא יכול היה לעשות עוד את השירות" (עמ' 3-2 לתמלול ישיבה מיום 13.2.2020).

 

21.לנוכח עדות המערער ודבריו של ד"ר פרוכטר בנוגע לשירות המילואים, אין אנו סבורים כי העובדה שהמערער שירת במילואים בשנים שלאחר "מבצע ליטני" צריכה להיות בעוכריו בבואו להוכיח את הקשר בין פגימתו הנפשית לבין אירועי "מבצע ליטני". לא הובאה ראיה כי בשירות המילואים חווה המערער חוויות קשות שגרמו או החמירו את פגימתו הנפשית. איננו סבורים כי קיימת בהכרח סתירה בין שירות מילואים (על-פי צו מחייב) לבין קריטריון C של PTSD ב-DSM-5 - קריטריון ההימנעות מחשיפה לגירויים המזכירים את הגירוי הטראומתי. אין כל דימיון בין התהפכות נגמ"ש וירי על כוחותינו במבצע צבאי בשטח אויב לבין הכנת קפה לחבר'ה במהלך שירות מילואים של בט"ש על גדר המערכת בגבול ירדן.

 

תאונת דרכים בשנת 1993

 

22.המומחה הרפואי מטעם המשיב כתב בחוות דעתו כי הטראומה שגרמה לפגימתו הנפשית של המערער הייתה מעורבותו בשנת 1993 בתאונת דרכים, בה מת בזרועותיו חייל במדים. כפי שנראה להלן, אין לכך כל ביסוס בראיות.

 

23.בחקירתו הנגדית התבקש המערער לתאר את מעורבותו בתאונת דרכים בשנת 1993, ואמר:

"יצאתי בלילה מאזור נעלה, זה ליד צומת כפר רות - שילת. ראיתי תאונה חזיתית בין שתי מכוניות. לא חשבתי. עצרתי לעזור.

 

ש: טיפלת שם באנשים שנפגעו?

ת. כן.

ש. מה הטיפול כלל?

ת. להוציא מישהי מהאוטו ולראות איך בעלה נפטר.

ש. התקשרת לאמבולנס לעזרה?

ת. התקשרתי לאמבולנס. הייתה באותה תקופה בעיה קשה מאוד באזור הזה עם אמבולנסים. אני רק זוכר שלקח לו המון זמן להגיע" (עמ' 9 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

ובתשובה לשאלת חברי הוועדה אמר המערער:

 

"באיזה שהוא מקום (בחוות דעת המומחה מטעם המשיב - א"ג) ראיתי שהתאונה קשורה לאיזה חייל שמת לי בידיים. ולא מת לי חייל, לא היה מעורב בתאונה הזאת חייל. אני זוכר .... היה אוטו אחד שאליו הגעתי. לאוטו השני הגיעו אחרים. הבנתי שגם באוטו השני הנהג נהרג. באוטו שאני הגעתי הייתה מישהי מאוד היסטרית. בעלה נהרג. הוא עוד היה שנייה אחת בחיים, ועזרתי לה לצאת מהאוטו. זה הייתה התאונה" (עמ' 10 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

24.כאמור, הנחת היסוד העובדתית בחוות דעתו של ד"ר שם דוד הינה מוטעית. בתאונת הדרכים האמורה סייע המערער בפינוי נוסעת שנפגעה, הזמין אמבולנס וחזה במותו של בעלה. לא הובאה ראיה לכך שבעקבות תאונה זו החלו תסמינים נפשיים או החמרה במצבו הנפשי של המערער. כפי שעלה מעדותה של אחות המערער וכפי שנפרט להלן, תסמינים כאלה הופיעו עוד בטרם אירעה תאונת הדרכים. אף קביעתו של ד"ר שם דוד, לפיה התכנים של PTSD אצל המערער הינם ממהלך שירותו הצבאי, אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו בדבר היות תאונת הדרכים הגורם לאותה פגימה נפשית.

 

 

פנייה מאוחרת לקבלת עזרה נפשית

 

25.מומחה המשיב הדגיש כי במשך שנים רבות המערער לא פנה לעזרה נפשית, וראה בכך תמיכה במסקנתו בדבר אי-קיום קשר סיבתי בין אירועי "מבצע ליטני" ל-PTSD. אולם מהראיות שהונחו בפנינו עולה כי המערער פנה לסיוע נפשי כשנתיים לפני המועד בו התרחשה תאונת הדרכים האמורה. בתרשומת מיום 1.11.1993 של היחידה לטיפול בתגובות קרב נכתב בנוגע למערער:

 

"לפני כשנתיים עבר דינמיקה קבוצתית ועלה על בעיות שלו שמדחיק משנת 1978 ... היה שבוע ברמב"ם ליד מיטת חבר שנפצע קשות ונפטר אח"כ. סימפטומים: מאז האירוע סובל מקשיי שניה ... הימנעות גדולה מכל הנושא הצבאי .. מחשבות וזיכרונות על האירוע מ-1978. 'ט' הולך איתי כל הדרך' ... היום מודה בפחד. הרבה שנים פעל בהימנעות, הדחקה, כמעט ולא דיבר על האירוע בעבר. היום אין לו בעיה להודות שאינו רוצה לראות את היחידה שלו, להודות שפוחד לחתום על נשק".

 

בחקירתו תיאר המערער את השפעת השתתפותו בשנת 1991 בקבוצה לדינמיקה קבוצתית:

"הקבוצה שהייתי חלק ממנה בגליל, אז עודדו אותי לדבר ודיברתי, כי זאת הייתה קבוצה מאוד מקורבת, וגם היינו קבוצה מאוד מצומצמת שדיברה על זה, והרבה אנשים אמרו לי לפתוח את זה ולנסות להיעזר הרבה, אותה קבוצה" (עמ' 12-11 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

 

26.בחקירתו הנגדית נשאל המערער מדוע במשך שנים רבות לא פנה לסיוע בעקבות מצוקתו הנפשית, והשיב:

 

"לבושה יש משקל חשוב מאוד. גם עכשיו ... היה לי מחסום גדול מאוד לדבר על הדברים. חשבתי שאני מספיק חזק לשמור אותם בפנים" (עמ' 8 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

"משהו שגרם לי לפתוח באמת את הלב ולהתחיל לדבר זה כשאימא הייתה חולה. אז העזתי להתחיל לדבר על מה שקרה בצבא. ב-94 אם אני לא טועה, אבל עד אותו רגע לא דיברתי על זה ... כמו שלה היה סוד (כשורדת בשואה - א"ג) , גם לי היה סוד. אז פתאום זה היא הייתה בקומה. דיברתי איתה כשהיא הייתה בקומה. אני לא יודע אם היא שמעה. .... גם הסיפור הזה לאימא עוד לא נתן לי את האפשרות לפתוח את זה לכולם או לדבר עם כולם" (עמ' 11-10 לתמלול ישיבה מיום 16.5.2019).

 

"גם במבצע ליטני לא דיברו על הלם קרב .. אחרי הצבא עדיין לא הייתי בחברה או במקום שהלם קרב היה נושא שדיברו עליו" (שם).

 

 

27.צ', שהיה מפקד הגדוד, כתב בתצהירו (ת/1) כי לאחר האירוע שהביא למותו של ט' ב"מבצע ליטני", המערער והחובש א' "אכולי רגשות אשם, זיכרונות קשים ורעים שמשפיעים עליהם בתפקוד היום יומי". כאמור, באת-כוח המשיב ויתרה על חקירתו של עד זה.

 

28.מהו המשקל שיש לייחס לפנייה מאוחרת של המערער לקבלת עזרה נפשית? לכאורה היא עשויה להעיד על היעדר תסמינים של פגיעה נפשית בסמוך לאירועים עצמם. לא כך במקרה שבפנינו. הוכח שסימני מצוקה אצל המערער זוהו על-ידי אחותו, שניהלה עמו קשר של מכתבים בעת שירותו הסדיר, וכי הצטרפותו לקבוצת דינמיקה קבוצתית נעשתה עוד לפני שהתרחשה תאונת הדרכים. התופעה של בושה ורצון "לקבור" את הקשיים הנפשיים הינם חזון נפרץ אצל פגועי נפש רבים. נזכיר כי "מבצע ליטני" התרחש חמש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה לראשונה הוכר הלם קרב כתופעה רווחת בקרב הלוחמים. משלא הוצג הסבר סביר לפריצת PTSD אצל המערער זולת אירועי "מבצע ליטני", אין בפנייתו המאוחרת לעזרה כדי לנתק את הקשר הסיבתי של גרימה בין מחלתו הנפשית כיום לבין שלושת האירועים במהלך אותו מבצע.

 

התוצאה

 

29.המשיב, שחובת הבאת הראיות הועברה אליו, לא הביא ראיות שיש בהן כדי לשמוט את הקרקע מראיות המערער, שהצביעו בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת" על קשר סיבתי עובדתי בין PTSD לבין אירועי "מבצע ליטני" במהלך שירותו הצבאי. לאור הראיות וחוות הדעת שהובאו מטעם המערער, שהבולטת ביניהן הייתה עדותו האמינה והכנה של המערער עצמו, אנו מעדיפים את המסקנה שבחוות דעת המומחה הרפואי מטעמו על-פני מסקנת חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם המשיב, אשר, כמוסבר לעיל, נשענה על תשתית עובדתית שגויה.

 

30.אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, מורים על ביטול החלטת המשיב מיום 4.12.2017 וקובעים כי מתקיים קשר סיבתי בין PTSD ממנו סובל המערער לבין שירותו הצבאי. כמו-כן, הננו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪ וכן את עלות השכר ששילם המערער למומחה הרפואי מטעמו עבור חוות דעתו ועבור עדותו בפנינו, וזאת כנגד הצגת קבלות.

 

 

ניתן היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

 

 

 

תמונה 4

 

תמונה 2

 

תמונה 3.

אורי גולדקורן, שופט

יו"ר הוועדה

 

ד"ר נעמי אפטר

חברת הוועדה

 

ד"ר מיכאל דויטש

חבר הוועדה

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ