נ. אלפא אינווסטמנטס בע"מ נ' שמבי ואח'

החלטה

בבקשת המשיבים לסילוק התובענה על הסף, ולחילופין – להעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה

1.למי הסמכות הענינית לדון בתביעה לביטולו של הסכם מכר דירה, שהזכויות עליה טרם נרשמו על שם הקונה?

זוהי השאלה העקרית הנדרשת להכרעה כאן.

2.המבקשות הקימו שני בניני מגורים בישוב יבניאל ומכרו אחת מהדירות שבהם למשיבים תמורת סכום שנקבע בהסכם המכר.

לטענתן, המשיבים שילמו חלק מסכום התמורה בלבד והם מסרבים לשלם את יתרת התמורה.

בינתיים, נמצא רוכש מעוניין אחר לדירה.

לפיכך, עותרות המבקשות בתובענה זו לביטול הסכם המכר.

דבר זה נדרש להן גם כדי לבטל את רישום דיווח עיסקת המכר בפנקסי משרדי מיסוי מקרקעין.

המשיב 1 (להלן – המשיב) טען בתצהיר התשובה שהוגש, כי רכישת הדירה היוותה חלק מהתמורה שהגיעה לו בגין עבודות אינסטלציה וביוב שביצע עבור קבלן משנה של המבקשות ועבור המבקשות עצמן. לטענתו, בהתחשבנות הכללית שביניהם המבקשות וקבלן המשנה שעבד עימן הם שחייבים לו כספים, ואילו הוא אינו חייב עוד דבר.

משום כך מתנגדים המשיבים לסעד המבוקש בתובענה, ולטענתם, אדרבא, צריך להורות על אכיפת הסכם המכר.

3.בבקשה זו עותרים המשיבים לסילוק התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות ענינית.

לטענתם, הסמכות הענינית לדון בביטול חוזה מכר מקרקעין נתונה לבית המשפט המחוזי.

המבקשות עותרות לדחיית הבקשה, ולטענתן, הסמכות הענינית לדון בביטולו של חוזה מכר מקרקעין, שהזכויות עליהם טרם נרשמו על שם הקונה, נקבעת על פי שוויין של הזכויות, ובהתאם לכך, הסמכות הענינית לדון בתובענה זו נתונה לבית משפט השלום.

גם אלה וגם אלו מסתמכים על פסקי דין שניתנו בנושא.

4.שאלה עקרונית זו נדונה בפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית, בשבתו בבית המשפט המחוזי חיפה, בש"א 6576/08, ה"פ 119/08, שניצר נ' רפאל (2008).

בית המשפט הציג את השאלה נשוא הדיון, כך (סעיפים 2-3 לפסק הדין):

"2. סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע את גדר סמכותו של בית המשפט השלום בעניני מקרקעין, וזו לשונו:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

המחוקק הבחין אפוא בין תביעות שהסעד הנתבע בהם הוא חזקה/שימוש/חלוקה במקרקעין, שהסמכות לגביהן נתונה לבית משפט השלום, לעומת תביעות בדבר חכירה לדורות או "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" שבגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. מכאן השאלה שבפנינו: האם נתכוון המחוקק למקרקעין רשומים בלבד, בעוד לגבי מקרקעין לא רשומים הסמכות תיקבע בהתאם לשווי הכספי, או שמא נתכוון המחוקק לכל סוגי המקרקעין, והסמכות בכל התביעות – למעט בסעדים של חזקה/שימוש/חלוקה – תהא מסורה לבית המשפט המחוזי?