מתתיהו נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעורו של המערער, הרן מתתיהו, ערעור אשר הגיש בעצמו וטעו לו בקולו שלו על הכרעת דין של ביהמ"ש השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' הש' נועה פראג-לבוא), עת הרשיעה אותו לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגה במעבר חצייה תוך כך שלא אפשר להולכי רגל לחצות בבטחה, עבירה בניגוד לתקנה 67 (א) ל-ת"ת.

מדובר היה מלכתחילה בברירת משפט, אשר הנאשם פנה בבקשה להישפט, תוך שהוא מעדיף שלא לשלם את הקנס הקבוע לצד העבירה בסף 500 ₪, מתוך כך שהאמין בחפותו.

עוד קודם לדיון פנה לתובע המשטרתי בבקשה לסגור את התיק, בשל כך שלדבריו לא עבר את העבירה, (ראה מסמכים נ/1 –נ/5) אך בקשתו נענתה בשלילה. (נ/5).

בבית משפט הושמעו עדויותיהם של עדת התביעה, השוטרת שערכה את הדו"ח, רס"ל אמויאל שירן מטעם התביעה, והנאשם העיד בעצמו כעד הגנה יחיד ובית משפט קמא הכריע את הדין, תוך שהוא מרשיע את הנאשם.

בית המשפט, בהכרעת הדין, סמך על מהימנותה ואמינותה של עדת התביעה, בציינו כי "עדת התביעה הותירה רושם אמין ביותר...

...העדה עמדה היטב במבחן חקירה נגדית ארוכה וממצה..."

מנגד, בית משפט קמא קבע כי הנאשם סתר עצמו.

יתרה מכך, עקף רכב על מעבר החצייה (עבירה בה לא הואשם) וביהמ"ש לא האמין לדבריו.

כאשר בית משפט של ערכאה דיונית מכריע את הדין על סמך קביעות עובדתיות ומהימנות, הלכה היא שאין ביהמ"ש של ערעור מתערב, ראה למשל ע"פ 3071/01, פלונית, ראה ע"פ 9357/99, יום טוביאן נ' מ.י, פסקי דין נ"ד (4632) שם נאמר, בין היתר:

"התערבותה של ערכאת הערעור לקביעות של מהימנות של משקל ראייתי מצומצמת ליוצאים מן הכלל, בשל העדיפות המובנת מאליה שיש לערכאה הדיונית, השומעת את כל הראיות ומתרשמת מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי".

עם זאת, נאמר גם בע"פ בעניין יום טוביאן ואח', שיש מקרים נדירים שערכאת הערעור תתערב גם בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, וזאת, בין היתר, במקרים שהאמון שכבוד ביהמ"ש בערכאה הראשונה נתן בעדויות איננו מתיישר עם העולה מהפרוטוקול, בהתייחסויות העד בבימ"ש קמא ובתשובותיו.

עדת התביעה שבה נתן ביהמ"ש קמא את אמונו הבלתי מסויג, העידה לאורכם של שלושה עמודי פרוטוקול.

בחקירתה הראשית הקריאה דו"ח שערכה באולם ביהמ"ש ומיד אח"כ אמרה שאיננה זוכרת את האירוע. על הביטוי "אינני זוכרת" חזרה שוב ושוב, הן בחקירתה הראשית והן בחקירתה הנגדית. בנוסף לכך, השתמשה בביטויים נוספים המצביעים על חוסר זיכרון, כמו "יכול להיות" או "לא יכולה לומר".

בעיקר עדת התביעה לא יכלה לזכור פרטים חשובים ורלוונטיים מאוד שלא רשמה אותם: האם אדם אחד ירש למעבר החצייה או יותר? או כל פרט לגביהם.

לעניות דעתי, כאשר עד אינו זוכר מאומה מנסיבות האירוע, ומציין זאת במפורש שוב ושוב, ובכל זאת עונה תשובות ענייניות לשאלות שנשאל באופן ברור, תשובותיו אינן לאירוע נשוא הדיון אלא תשובות כלליות, שאין ללמוד מהן דבר.

אמירה חד-משמעית ללא כל היסוס הקובעת אמינות ללא סייג של עד בנסיבות כאלה, יוצרת קושי לדעתי.

נראה שבית משפט קמא הסיק באשר לאמינות השוטרת מסקנות, אשר אינן עומדות במבחן הביקורת, ומנגד, התייחסותו לעדות הנאשם החמיר יתר על המידה ונטה לא להאמין לו, גם בנקודות שלא היה צורך בהן בכך.

הנני סובר אפוא שמדובר באחד מאותם מקרים נדירים המצדיקים התערבות בקביעות מהימנות של ביהמ"ש קמא, כך הנני עושה, תוך שהנני מסייג ואומר שקביעתי זו הינה רק לתיק הנוכחי.

בנסיבותיו, הערעור מתקבל והמערער זכאי.