משעלי נ' אילוז ואח'

פסק דין

1. בפני תביעה כספית על סך נומינלי של 3,163 ₪ כנגד הנתבעות, נהגת ברכב שעל פי הנטען פגע ברכבה של התובעת, והמבטחת, אשר צורפה כנתבעת, לבקשתה. הסכום הנתבע הורכב כדלקמן: 2,430 ₪ שיפוי בגין סכום ההשתתפות העצמית שקוזז על ידי מבטחת התובעת, 333 ₪ ערך כינון פוליסת הביטוח ו-400 ₪ בגין טרחה ועגמת נפש.

עסקינן בתאונה שהתרחשה ביום 29.6.11, ברחוב החסידה בירושלים (להלן גם: "התאונה" או "האירוע"). אין מחלוקת כי מדובר בכביש דו סטרי, שבו ישנם קשיים במעבר הדדי של רכבים מן הכיוונים הנגדיים ואף אין מחלוקת מגרסות הצדדים כי בזמן התאונה לא היה באפשרות הנתבעת להתקדם לכיוון הנסיעה שלה, הואיל ורכב שהגיע מן הכיוון הנגדי חסם את כיוון הנסיעה.

המחלוקת שבין הצדדים נעוצה, בעיקר, באחריות לתאונה. בעוד שהתובעת טוענת, כי רכב הנתבעת נסע לאחור במהירות עקב הצורך לפנות את נתיב התנועה לרכב שהגיע ממול, טוענות הנתבעות, כי האחריות לתאונה נובעת מרשלנות התובעת, אשר לא הבחינה בכך שרכב הנתבעת היה בעצירה, ולא בנסיעה לאחור והתובעת היא זו שפגעה ברכבה בנתבעת מאחור.

במעמד הדיון צירפה התובעת תמונות שצילמה, הן של מקום האירוע והן של הנזקים לרכב, וזאת בנוסף לחוות דעת שמאית שצורפה לכתב התביעה. כן צרפה מסמך נושא כותרת "תצהיר", אשר איננו בבחינת תצהיר, מטעמו של עד ראיה אשר לטענתה לא הצליחה לזמנו לדיון, הואיל ואיננו בשליטתה, וזאת בין היתר מן הטעם שלמעשה אותו עד ראיה הינו קרוב משפחתה של נתבעת 1. מטעם זה אף העדיפה שלא לבקש מועד נוסף לדיון הואיל וחששה שמא אותו עד ממילא אף לא יגיע לדיון הנוסף שייקבע, מטעמים אלה.

לכתב ההגנה לא צרפה הנתבעת כל ראיה, אף לא תמונות המעידות על מצב הרכב שבו נהגה לאחר קרות האירוע. במעמד הדיון טענה הנתבעת, כי היא איננה יכולה לזמן את אותו עד הואיל ואיננה בקשר איתו וכי איננה רוצה לעשות כן.

שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות שהוגשו. שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בעיקרה, שכן אני מעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת נתבעת 1.

התובעת, ככלל, גם כשנחקרה על ידי נציג נתבעת 2 שבה וחזרה על גרסתה, שהייתה קוהרנטית. התובעת אף טרחה לצרף תמונות של מקום האירוע כמו גם של הנזק שנגרם לרכבה בעקבותיו, אולם הנתבעת ביכרה שלא להביא כל ראיה מטעמה אשר תוכל לתמוך בטענתה, לפיה התאונה נגרמה עקב חוסר הזהירות מצד התובעת.

גם לאחר עיון בתמונות וגם בהנחה שעסקינן בכביש שבסביבת מקום האירוע קיים בנתיבו עיקול (שאינו בבחינת עיקול אשר חוסם לחלוטין שדה ראייה של נהגים מהכיווונים המנוגדים), לא שוכנעתי כי יש לקבל את גרסת הנתבעת, שכאמור לא טרחה לצרף כל ראיה של ממש מטעמה לתמיכה בה, למרות שיכולה היתה לעשות כן.

כאמור, משקל של ממש בהעדפת גרסת התובעת יש לייחס גם לכך שהנתבעת עצמה נמנעה מלצרף ולו ראשית ראיה בדבר קיומו של עד אחר אשר יתמוך בגרסתה (טענה שנשמעה מפיה בדיון), והבהירה כי העד שדווקא התובעת ניסתה לזמנו ללא הצלחה (ובהתחשב בנסיבות שתוארו לעיל יש להניח שלכל הפחות גם לנתבעת יש יכולת לזמנו על מנת לתמוך בגרסתה), לא זומן על ידה מאחר ש"הוא עשה את כל הבלגאן" (עמ' 2 לפרוטוקול). שכן כידוע, ההנחה היא, כי "....הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד..." [ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט(4), 796 , 807-808 ; כן ראו: 651 ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא תקדין-עליון 2006(1), 991 וע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(1)]. הוא הדבר גם בענייננו.

ודוק: בהקשר זה ניתן לקבוע בבירור, כי נתבעת 2 היא שנמנעה מהבאת ראיות, ולא נתבעת 1. נתבעת 1 צירפה הן לכתב התביעה והן במעמד הדיון את מלוא הראיות שהיו ברשותה ובשליטתה, בעוד הנתבעות לא טרחו לצרף ולו ראיה לכאורה אחת, שיכולה היתה לתמוך בגרסת נתבעת 1.

אף לא שמעתי כל טענה ולא ראיתי כל ראשית ראיה מפי הנתבעות (שחזקה שיכולות היו להביאה), בכל הקשור עם טענתן, לפיה סביר יותר שהפגיעה שנגרמה לתובעת נגרמה אך כתוצאה מנסיעת התובעת קדימה, חלף נסיעה של הנתבעת 1 לאחור. לא ניתן לומר, אך ורק בהתבסס על שיקולים של סבירות גרידא, כי לא תיתכן פגיעה ברכב התובעת כתוצאה מנסיעה לאחור. הדבר אף אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, אשר הניח מראש, כי גם נסיעה אחורנית עלולה לגרום לפגיעה של ממש (השוו: תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961).

מכלל הטעמים שפורטו לעיל, אני קובע שהאחריות לקרות התאונה מוטלת לפתח נתבעת 1. שעה שלא נטענה כל טענה קונקרטית באשר לסכומים העיקריים שנתבעו, השתתפות עצמית שנוכתה וכינון ערך פוליסת הביטוח, בסך כולל של 2,763 ₪, ואשר אסמכתא להם צורפה לכתב התביעה, על הנתבעות לשלם סכום זה לתובעת. יחד עם זאת לא ראיתי מקום לגלם, כרכיב פיצוי נפרד, את סכום הטרחה ועגמת הנפש שנתבע, במובחן מהוצאותיה הכוללות של התובעת.

סיכומם של דברים הוא, כי הנתבעות תשלמנה לתובעת, ביחד ולחוד, סך כולל של 2,763 ₪, כערכם ביום הגשת התביעה, וכן תשלמנה לתובעת את הוצאותיה, בסך כולל של 500 ₪.

תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מעת המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ט' סיון תשע"ב, 30 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: