משמעותם של ליקויים בהתנהגות רשויות אכיפת החוק והקלה בעונשו של נאשם עקב כך

א.         רקע כללי:

1.                   הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן - הודאה שניתנה במהלך שמיעת הראיות, בנסיבות שעוד תפורטנה להלן - בעבירות בהן הואשם בכתב האישום המתוקן.

2.                   על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 19.7.13 בשעה 23:50 או בסמוך לכך, רכב הנאשם על קטנוע השייך למתלונן (להלן - הקטנוע) ברחוב אלנבי בתל אביב; כל זאת כשאין בידו רשות לכך מבעלי הקטנוע, כשאין בידו רישיון נהיגה כדין ובהיותו תושב שטחי הרשות הפלסטינית שאין בידו היתר כניסה כחוק לישראל.

3.                   בנוסף, במהלך רכיבתו האמורה התנגש הנאשם בכלי רכב חונים והחל לברוח משוטר ובכך עשה מעשה בכוונה להפריע לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בהמשך לכך התחזה הנאשם בפני שוטר בשם אחיו, בכוונה להונות.

4.                   על יסוד הודאתו בעובדות האמורות הורשע הנאשם בעבירות בהן הואשם בכתב האישום המתוקן, דהיינו: כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה לפי הוראות סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; נהיגה ללא רישיון, עבירה לפי הוראות סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי הוראות סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); שימוש ברכב ללא רשות ונטישה במקום אחר, עבירה לפי הוראות סעיף 413ג סיפא לחוק העונשין והתחזות כאדם אחר במטרה להונות, עבירה לפי הוראות סעיף 441 רישא לחוק העונשין.

5.                   בתחילת ההליך כפר הנאשם באחריותו לעבירות בהן הואשם, למעט באחריותו לעבירה של כניסה שלא כחוק לישראל. הנאשם טען, מפי בא-כוחו, כי נעצר בבר בתל-אביב, בכתובת המצוינת בדו"ח המעצר, אך לא היה לו כל קשר לקטנוע ולעבירות הקשורות בו (ר' בפרוטוקול, עמ' 4).

6.                   במועד שנקבע לשמיעת הראיות התייצבו עדי התביעה שזומנו, והחלה שמיעת הראיות. לאחר שהעידו שני עדים מרכזיים הודיעה ב"כ המאשימה כי זה עתה נודע לה, מפי אחד העדים שטרם העידו, כי קיימת ראייה פורנזית מהותית בתיק - כמסתבר, טביעת אצבע מפלילה של הנאשם (להלן - ראיית הט.א.) - ועל כן יידעה בדבר את ב"כ הנאשם. בהמשך הדברים - על רקע ההתפתחות האמורה - נדברו הצדדים ביניהם והגיעו להסדר טיעון, ללא הסכמה עונשית, שלפיו כתב האישום תוקן והנאשם חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על יסוד הודאתו האמורה.

ב.         הראיות לקביעת העונש ועיקר טיעוני ב"כ הצדדים:

7.                   כראיות לקביעת העונש הגישה המאשימה את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם (ע/1). כעולה מגיליון זה, לנאשם יליד 1987, שתי הרשעות קודמות, שהאחרונה שבהן הינה בעבירות דומות (ר' ע/2. ת.פ. 48225-05-11, גזר דין מיום 4.6.12; להלן - התיק הקודם). בגין התיק הקודם נשפט הנאשם לעונש שכלל מאסר בפועל וכן נגזרו עליו שלושה עונשי מאסר מותנים, שהינם בני הפעלה בתיק דנא.

8.                   ב"כ המאשימה פירטה בטיעוניה את הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם - ההגנה על רכוש הציבור וביטחונו, כמו גם על ריבונות המדינה - הדגישה את החומרה שבהתנהגות הנאשם באירוע דנא, בו נמלט מפני שוטר תוך התנגשות בכלי רכב חונים, וביקשה לקבוע את מתחם העונש ההולם בגינו בין עונש של 17 חודשי מאסר בפועל לבין 36 חודשי מאסר בפועל.

9.                   לעניין אי גילוי ראיית הט.א. טענה ב"כ המאשימה כי הגם שהראייה לא גולתה במועד הועברו לב"כ הנאשם מסמכים המעידים על נטילת דגימות ט.א. בתיק. מכאן, כך לטענתה, שלא מדובר בעניין חדש מבחינת הנאשם, שהיה עשוי להשפיע על קו ההגנה שלו, ועל כן הנאשם לא נפגע פגיעה מהותית העשויה להצדיק הקלה בעונשו. בנסיבות אלה עתרה ב"כ המאשימה לגזירת עונשו של הנאשם באמצעו של מתחם העונש ההולם לו טענה, ובנוסף להטיל עונשים של מאסר מותנה וקנס כספי.

10.               ב"כ הנאשם, מצידו, תיאר את הנסיבות לקולא, וטען למתחם עונש הולם מתון בהרבה מזה שלו עתרה ב"כ המאשימה. ב"כ הנאשם הדגיש במיוחד את מחדל המאשימה שבאי גילוי ראיית הט.א. להגנה. עצם העובדה שנלקחו מעתקי ט.א. אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, שכן בתיקי רכוש רבים נלקחים מעתקים כאמור, והמחדל החמור הוא באי גילוי תוצאות המעתקים - שנתגלו גם לב"כ המאשימה בדרך מקרה - כאשר לשיטת ב"כ הנאשם מדובר בשערורייה של ממש. לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם זכאי לדעת מהו חומר החקירה שנאסף נגדו על מנת לשקול את צעדיו, בין בהודיה ובין בניהול שמיעת ראיות, ולתכנן מראש את קו הגנתו, דבר שנמנע ממנו במקרה דנא. עוד ציין ב"כ הנאשם, בהקשר זה, כי ברגע שנודע לנאשם על קיומה של ראיית הט.א. הוא החליט להודות, ועל כן יש לראותו כמי שהודה בהזדמנות הראשונה שניתנה לו.

11.               באשר למאסרים המותנים עתר ב"כ הנאשם להפעלתם בחופף זה לזה, שכן מדובר במאסרים מותנים שנגזרו בגזר דין אחד, הוא גזר הדין שניתן בתיק הקודם. כמו כן עתר ב"כ הנאשם שלא להפעיל את המאסר המותנה הארוך, בן 12 חודשים, שכן התנאי, כאמור בגזר הדין, הוא "כי הנאשם לא יעבור עבירה שמהותה שליחת יד ברכוש הזולת למעט עבירה לפי סעיפים 412 ו-413 לחוק העונשין". לטענת הסניגור המלומד, עבירת הרכוש בה הורשע הנאשם - שימוש ברכב ללא רשות - אינה ממלאת על תנאי זה, שלשיטתו עניינו בעבירה שנעברה בכוונה לשלול את הרכוש מבעליו שלילה של קבע, דהיינו: עבירת הגניבה.

12.               לבסוף עתר ב"כ הנאשם לרחמי בית המשפט. הסניגור הדגיש, כי עסקינן בנאשם צעיר לימים, שהודה בהזדמנות הראשונה (מהותית) שניתנה לו בעובדות כתב האישום שתוקנו באופן ממשי לקולא. בנוסף, הנאשם עצמו - בדברו האחרון לעונש - אמר "אני מצטער על המעשה, אני מבקש רחמים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 34 שורה 6).

ג.          קביעת מתחם העונש ההולם:

13.               בהתאם להוראות סעיף 40ג(א) לחוק העונשין על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם לעבירות אותן ביצע הנאשם בהתאם לעקרון ההלימה תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות כמפורט בהוראות סעיף 40ט לחוק העונשין.

14.               באשר לערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם מקובל עלי טיעון ב"כ המאשימה. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה המקובלת בבית משפט זה, מתחם העונש ההולם לאירוע נשוא כתב האישום המתוקן הינו בין שישה חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר.

ד.         גזירת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם:

15.               בהתאם להוראות סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין על בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם בתוך  מתחם העונש ההולם - למעט מקרים חריגים בהם הוא רשאי לחרוג ממתחם זה, שאין עניינם לכאן - וזאת תוך התחשבות בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות כמפורט בהוראות סעיף 40יא לחוק העונשין.