משי זהב נ' נאור

פסק דין

לפניי שתי בקשות:

הראשונה, בקשה שהגיש המשיב ביום 12.11.13 (הפ"ב 21477-11-13) לאישור שני פסקי בוררות שניתנו בעניינם של הצדדים על ידי "בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות וריבית, שע"י בית הוראה הישר והטוב": פסק דין ביניים, מיום ט"ז באב תשע"ג (23.7.13), ופסק דין סופי, מיום י"א חשוון תשע"ד (15.10.13).

השנייה, בקשה שהגיש המבקש ביום 4.12.13 (הפ"ב 9260-12-13) לביטול פסקי הבוררים האמורים.

בתגובתו לבקשת הביטול טוען ב"כ המשיב כטענה מקדמית, כי דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר שהוגשה בחריגה מן המועדים הקבועים לכך בחוק ובתקנות. ב"כ המשיב מפנה, ראשית, להוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), לפיו,

לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו...

לטענתו, בקשת הביטול הוגשה לבית המשפט ביום 4.12.13, בעוד שפסקי הבוררות ניתנו ב-23.7.13 ו-15.10.13; כך שבקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר מעבר ל-45 הימים שעמדו לרשותו של המבקש לשם כך.

כמו כן, טוען ב"כ המשיב כי המבקש גם לא עמד במועד שנקבע בתקנה 10 לתקנות הבוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: "התקנות"), לפיה,

המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין.

הווי אומר, כי אף אילו היה עומד המבקש במגבלה של 45 יום הקבועה בסעיף 27(א) לחוק – וזה אינו המצב בענייננו – הרי שבקשת המשיב לאישור פסקי הבוררות הוגשה ביום 12.11.13, בעוד שבקשת המבקש לביטול הוגשה רק ביום 4.12.13, היינו, רק לאחר 22 יום; כך שהגשת בקשת הביטול אף אינה עומדת בתנאי התקנות.

סיכומו של דבר, לטענת ב"כ המשיב יש לדחות על הסף את בקשת הביטול בגין אי-עמידה במועדים הקבועים להגשתה, לפי סעיף 27(א) לחוק (45 יום ממתן הפסק), ותקנה 10 לתקנות (15 יום מהגשת בקשת האישור).

ב"כ המבקש אינו חולק על תיאור המועדים הרלוונטיים כמפורט לעיל, וכמו כן מודה כי מעולם לא הגיש מרשו כל בקשה למתן ארכה במועדים האמורים. למרות האמור, טוען ב"כ המבקש המלומד כי מגבלות המועדים האמורים אינן עומדות למרשו לרועץ:

ראשית טוען ב"כ המבקש כי במועדים הרלוונטיים לקתה אשתו של המבקש באירוע מוחי, ומטבע הדברים, המבקש היה טרוד אותה עת בטיפולה ובטיפול בני המשפחה, כך שמצבו לא אפשר לו להתרכז בהליך הבוררות ובלוח המועדים הרלוונטיים לשם הגשת בקשתו, ולכן גם לא התייעץ עם עורך דינו בנדון; וכתוצאה, הבקשה לא הוגשה בזמן ואף לא הוגשה כל בקשה למתן ארכה במועדים האמורים.

מוסיף המבקש וטוען, כי כלל לא הבין כי הליך הבוררות הגיע לסופו וכי עליו כבר להזדרז ולהגיש בקשת ביטול. זאת, מאחר שבשני פסקי הבוררות שהוגשו לאישור נקבע, כי לצדדים שמורה הזכות לערער על פסקי הדין; ומאחר שהמבקש כבר הגיש ערעור לבוררים, אשר אף אישרו בכתב כי ערעורו הוגש לידיהם במועד שקבעו לשם כך, הרי שהליך הבוררות הינו עדיין בעיצומו, כך שהוראות החוק והתקנות באשר למועדי הגשת בקשת ביטול כלל לא החלו. לטענתו, כלל לא היה מגיש בקשת ביטול בשלב זה אילולי שהמשיב הגיש בקשה לאישור פסקי הדין שבמחלוקת. על בסיס נימוק זה טוען המבקש, ראשית, כי מסיבה זו כלל לא ניתן בשלב זה לבקש את אישור פסקי הבוררות, כי למעשה הם עדיין אינם סופיים, ולשם העלאת טענה זו לא חלות מגבלות המועדים עליהן מתבססת הבקשה לדחייה על הסף; ושנית, אף אם טעה בשיקול האמור, טעותו בתום לב מספיקה כדי שבית המשפט יתחשב בה ויעניק לו ארכה בהתאם.

בתגובה טוען ב"כ המשיב כי אין בטענות המבקש כדי להצדיק את האיחור הכפול שבהגשת בגשת הביטול. ראשית, לא הוגש כל תיעוד המאשר את מחלת אשתו של המבקש ואת מועדה; ושנית, כל ההליך הערעורי הפנימי של הבוררות נקבע על ידי הבוררים תוך חריגה מסמכותם, מאחר שהסכם הבוררות עצמו קובע כי לא יתאפשר כל ערעור על החלטות הבוררים; וכן, מאחר שלא נקבע פוזיטיבית בהסכם כי ניתן יהיה לערער על פסקי דינם, כמתחייב כתנאי להכרה בהליך של ערעור בבוררות לפי הוראות סעיף 21א לחוק. אי לכך, אין ביכולתו של המבקש להסתמך על הליך ערעורי פסול כאמתלה נגד בקשת המשיב לאישורם של פסקי הדין כבר עתה, ועל כן אין גם בהליך הנוסף הפסול כדי ליצור עילה למתן ארכה בהגשת בקשת הביטול.

על כך יוער: אמנם, אין לשלול מן המבקש את האפשרות לבקש ארכה, אף בדיעבד, ובעת הדיון בבקשתו בבית המשפט; ואף ניתן לבית המשפט להחליט ביוזמתו על מתן ארכה, ללא שתוגש כל בקשה לשם כך מצד בעל הדין (ע"א 779/70 סלמן נ' סלמן, פ"ד כה(2) 549, בעמ' 551). ברם, בית המשפט יהיה מוסמך לעשות כן רק אם קיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 27(א) לחוק); ולפי הפסיקה, יש לתת למונח זה, "טעמים מיוחדים", את אותו פירוש הניתן לו במסגרת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. בפסיקה הענפה בה התייחסות להגדרת "טעמים מיוחדים" בתקנות סד"א מודגש כי מדובר רק בנסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטתו של בעל הדין ואשר מנעו ממנו מכל וכל מלפעול תוך המועד הקבוע לשם כך (ראו, סיכום הפסיקה בספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת 2005) (להלן: "אוטולנגי"), בעמ' 1137 – 1140.

במקרה דנן, מסקנתי היא כי לא קיימים "טעמים מיוחדים" אשר לפיהם ניתן להעניק למבקש את הארכה המבוקשת.

ראשית כל, המבקש לא הגיש כל תיעוד המאשר את מחלת בת הזוג, וכן אין בפני המשפט חומר כלשהו ממנו ניתן ללמוד האם בכלל לקתה אשתו של המבקש בתקופה הרלוונטית למועדים הקבועים בחוק ובתקנות; ולמרות שבדיון שהתקיים לפניי הועלתה הטענה שאין בפני בית המשפט כל תיעוד כזה, וניתנה למבקש הזדמנות להגיש השלמות לטיעוניו, שוב לא הגיש מסמכים כלשהם באשר למצב הרפואי של בת זוגו. בית המשפט מאחל לאשתו של המבקש רק בריאות ורפואה שלימה, אלא שמחדל זה בהגשת ראיות בתמיכה לטענתו מחייב כי בית המשפט יתעלם מטענה זו.

שנית, אין זה ברור ומובן מאליו כי מחלת אשתו של המבקש מקימה עילה המצדיקה מתן ארכה במועדים הרלוונטיים, וגם אם המבקש היה טרוד בענייני אשתו ומשפחתו, הרי הליך הבוררות היה ידוע לו, ויכול היה לפנות לעורך דין ולבקש דרכו כי תינתן ארכה סבירה לשם הגשת בקשת הביטול (ראו, לדוגמא, ה"פ (י-ם) 567/97 קוריץ נ' שטוב, תק-מח 98(2) 2667 (1998)).

שלישית, אף אם ניתן היה להתחשב בעובדה שהבוררים העניקו לצדדים זכות ערעור, אין זה רלוונטי אלא לכל היותר באשר לפסק הסופי, ולא לפסק הביניים; וגם לגבי פסק הסופי, אין לקבלה. ואפרט: