משטרת קרית שמונה נ' לייבה ואח'

נוכחים:

בשם העוררת: מפקח דודו שושני

בשם המשיב 1: עו"ד בוריס קוסנוביץ בהעברה מעו"ד ניזאר עבוד – מטעם הסנגוריה הציבורית

בשם המשיב 2: עו"ד בוריס קוסנוביץ

המשיבים בעצמם [באמצעות השב"ס]

החלטה

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בקרית שמונה (כב' השופט גולדקורן) מיום 05/02/12, על פיה הורה על שחרור המשיבים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שכללו מעצר בית מלא לתקופה של 4 ימים לגבי המשיב 1, ומעצר בית מלא עד תום ההליכים לגבי המשיב 2.

2.בתאריך 03/02/12 הובא המשיב 1 להארכת מעצר בבית משפט השלום בנצרת, ובהסכמת הצדדים, הוארך מעצרו עד ליום 05/02/12, ואילו המשיב 2 הובא להארכת מעצר ראשונה ביום 01/02/12 והוחלט על מעצרו עד ליום 05/02/12.

3.ביום 05/02/12 הובאו שני המשיבים להארכת מעצר נוספת על פי הצהרת תובע לפי סעיף 17 (ד) לחסד"פ (סמכויות אכיפה – מצערים) התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כב' השופט גולדקורן לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ועיין בחומר החקירה, הורה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, אשר לפיה ישהה המשיב 1 במעצר בית מלא בבית אימו בקרית שמונה למשך 4 ימים, ואילו המשיב 2 ישהה בתנאי מעצר בית מלאים בבית אביו בקרית שמונה עד תום ההליכים. בנוסף הורה למשיבים לחתום על ערבות עצמית על סך - 5,000 ₪, והורה לכל אחד להמציא ערבות צד ג' על סך – 5,000 ₪.

המדינה לא השלימה עם החלטה זו, והגישה את הערר שבפניי.

4.הן בנימוקי הערר והן בטיעוניו בעל פה, טען ב"כ העוררת, כי שגה בית משפט קמא כאשר הורה על שחרורם של המשיבים. לדידו, בית משפט קמא לא נתן את דעתו לרצף המקרים המיוחסים למשיבים שעה שחיברו יחדיו לביצוע שתי עבירות חמורות, וכן לא נתן דעתו להצהרת תובע שמהווה עילה בפני עצמה. בנוסף טען כי המדובר בבגירים וחוק הנוער אינו חל עליהם. כמו כן הוסיף וטען, כי בית המשפט לא נתן את דעתו לעברו של המשיב 2. לשיטתו, נשקפת משני המשיבים מסוכנות ויש לקבל את הערר ולהורות על מעצרם של המשיבים ביומיים נוספים לצורך הגשת כתב אישום.

מנגד, ביקשו ב"כ המשיבים לדחות את הערר. הפנו לטיעוניהם בפני ביהמ"ש קמא, וכן להחלטת בית משפט קמא. לדידם, המדובר בהחלטה סבירה, מאוזנת ומידתית. ב"כ המשיב 1 הדגיש את העובדה כי המדובר בחייל, מחוסר עבר פלילי וכי מיוחסת לו עבירה אחת בלבד. המשיב 1 עם מעצרו הודה, וניתן היה להגיש כתב אישום במקום בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 17 (ד) לחוק המעצרים. הוא הפנה להתנהלות המשטרה, ולטענתו לא עשתה שום פעולות חקירה בעניינו של המשיב 1 מיום הארכת המעצר ב- 03/02/12 עד ליום 05/02/12, כאשר במהלך תקופה זו יכלה להגיש כתב האישום, ואף הסכימה לשחרורו של השותף השלישי בשל היותו קטין.

אף ב"כ המשיב 2 הפנה להחלטת בית משפט קמא ולטיעוניו בפני בית משפט קמא. אף הוא סבור כי המדובר בהחלטה מאוזנת וסבירה והוא ביקש לדחות את הערר.

5.לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שבתיק, ובהחלטת בית משפט קמא, הנני קובע כדלקמן:

א.אכן צודק ב"כ המשיב 1 כי מיוחסת למשיב 1 אך ורק עבירה אחת של התפרצות לבניין שאינו דירה וגניבה, עבירה זו מתבטאת בכך ששני המשיבים עם שותף שלישי פרצו למתנ"ס בקרית שמונה, וגנבו מערכת הגברה. שני המשיבים הודו עם מעצרם וניתן היה במהלך תקופה קצרה להגיש כתב אישום נגד המשיבים, ואם הייתה בכוונת המשטרה לעצור אותם עד תום ההליכים, יכלה כבר להגיש בקשה זו בסמוך למעצרם.

ב.אכן צודק בית משפט קמא כי אין כל עילה סטאטוטורית למעצרו של אדם בעבירות רכוש, אולם נפסק לא אחת על ידי בית המשפט העליון:

"מקום שמתברר כי נאשם ביצע באופן שיטתי עבירות רכוש, בהיקף ניכר ובאמצעים מיוחדים ומתוחכמים, מתגבשת נגדו עילת מעצר." (ראה בש"פ 581/03 רונן ג'דה נ. מ"י, תקדין עליון 2003 (1) 658).

בענייננו, מיוחסת למשיב 1 עבירה של התפרצות למתנ"ס בקרית שמונה, כאשר עבירה זו בוצעה על ידי שני המשיבים עם שותף נוסף שהינו כאמור הקטין, אשר שוחרר בהסכמת המדינה. אין כל ספק כי אירוע חד פעמי אינו נמנה עם המקרים שהתייחסה אליהם הפסיקה אשר על פיהם מקימים עילת מעצר.

באשר למשיב 2, אומנם מיוחסת לו עבירה נוספת שהינה כאמור גניבת גנירטור עם אחרים. גם לגביו אומנם מיוחסות לו שתי עבירות שבוצעו בצוותא, אולם לא עם אותם שותפים, כך שלא ניתן לראות בו כי הוא נמנה עם כנופייה אשר פועלת באופן שיטתי בעבירות רכוש בהיקף ניכר ובאמצעים מתוחכמים ומיוחדים כפי שנקבע בפסיקה, על כן צדק בית משפט קמא עת קבע כי קיים ספק אם קיימת עילת מעצר של מסוכנות לגביו.

6.לסיכום, סבור אני כי החלטת בית משפט קמא, עקרונית מאוזנת וסבירה בנסיבות העניין. בית משפט קמא בחן את הראיות ואת נסיבותיהם של שני המשיבים, ואף ערך אבחנה ראויה ושקולה בין נסיבותיו של כל אחד משני המשיבים, עם זאת ראוי לטעמי לעבות במקצת את תנאי השחרור.