משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' א.ק.

הנאשמת, כבת 50, הורשעה על פי הודאתה, בעבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי תיאור העובדות, הנאשמת היתה עובדת משק הבית של המתלוננת. ביום 21.12.12, בעת שעבדה במקום, לקחה הנאשמת שרשרת זהב וטבעת זהב עם יהלומים, השייכים למתלוננת, אשר ערכם עולה על 1,000 ₪.

בין הצדדים לא גובש הסדר לעניין העונש, אך הוסכם שיינתן תסקיר.

כפי שיתברר להלן, עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלת הפעלתו של מאסר על תנאי בן 10 חודשים התלוי נגד הנאשמת.

תסקירי שרות המבחן

מאז ניתנה הכרעת הדין ביום 9.7.14, נדחו הדיונים מספר פעמים, בשל הצורך בקבלת תסקירים משלימים. מורכבות מצבה של הנאשמת הלכה והתבררה, נוכח קשיים קוגניטיביים שעלו, כפי שיפורט להלן.

התסקיר הראשון מיום 25.12.14 מתאר כי הנאשמת עלתה מארצות חבר העמים, אם לשני ילדים בוגרים ועובדת באופן בלתי יציב בחברת ניקיון. הנאשמת תיארה קשיים בזיכרון והופנתה לבדיקות. התסקיר מפרט את קורות חיי הנאשמת, שחוותה טרגדיות של ממש. אמה נרצחה בהיותה פעוטה, לאחר מכן חוותה התעללות מצד בת זוגו השנייה של אביה, על כן הוצאה לפנימיה ונותק הקשר בינה לבין אביה ואחיה. לאחר נישואיה סבלה אלימות פיסית מתמשכת מצד בעלה, לרקע שימושו באלכוהול. הנאשמת חוותה בדידות ונטישה במהלך חייה, ושרויה כיום במצב פאסיבי ונעדר מוטיבציה לשינוי. מצבה הרגשי ירוד. בהתייחס לעבירה, הנאשמת התקשתה לתאר את הנסיבות וטענה לקשיי זיכרון, אך הביעה נכונות לטיפול במצבה הרגשי והבריאותי. ההתרשמות היא מהעדר גורמי תמיכה. בסיכום, הומלץ על דחייה לצורך שילוב הנאשמת בטיפול לצורך הפחתת הסיכון.

התסקיר השני מיום 25.3.15 נכתב כי הנאשמת התמקדה בקשייה הכלכליים ועלה כי אינה פנויה לטפל בעצמה. כמו כן, שב ועלה הקושי להתייחס לעבירה בשל קשיי זיכרון. נמסר כי הנאשמת זומנה לבדיקה במרכז לבריאות הנפש ולכן נתבקשה דחייה.

התסקיר השלישי הוגש ביום 25.6.15. נכתב כי נתקבלו תוצאות הבדיקות שנערכו לנאשמת, מהן עולה כי לא אותרה סיבה קונקרטית לבעיה אורגנית בזיכרון, התרשמו מאפקט דיספורי, אך שללו הפרעות בתפיסה ובשיפוט. בנוסף, נכתב כי הנאשמת שיתפה פעולה באופן חלקי בלבד. שירות המבחן התרשם מקושי בוויסות ומצב רגשי ירוד, ולצד זה הנאשמת פאסיבית ושוללת צורך בטיפול, לפיכך קיים סיכון להישנות עבירות רכוש. השרות נמנע מהמלצה שיקומית.

ביום 20.9.16 הוגש תסקיר רביעי, בו נכתב כי הנאשמת עברה אבחון קוגניטיבי ממושך, ועלו קשיים להיזכר בתשובות גם לשאלות פשוטות. ההתרשמות היא מירידה במצב רוחה ברמה בינונית גבוהה, וכן עלו תכנים אובדניים. בבדיקות נוספות עלה קושי נוירולוגי-קוגניטיבי, ונדרשות בדיקות נוספות. שירות המבחן מתאר כי הנאשמת החלה בתהליך בדיקות משמעותי לצורך עריכת שינוי בחייה והביעה תסכול נוכח קשייה לתפקד באופן נורמטיבי. הנאשמת החלה בטיפול תרופתי. נכתב כי כיום, בשונה מבעבר, הנאשמת נוקטת פעולות אקטיביות לשינוי ולא נפתחו נגדה תיקים נוספים מאז ביצוע העבירה, לפיכך הומלץ להטיל צו מבחן ולהאריך את המאסר על תנאי.

בדיון מיום 26.9.16 הודיעו ב"כ הצדדים כי גובש הסדר עונשי לפיו ככל שיוגש תסקיר שידבר על טיפול מפחית מסוכנות, יוארך המאסר על תנאי, וכן יוטל פיצוי בסך 3,000 ₪, מאסר על תנאי ושל"צ בהיקף 50 שעות. לפיכך נדחה הדיון פעם נוספת.

ביום 16.3.17 הוגש התסקיר האחרון. נכתב כי במהלך תקופת הדחייה הנאשמת פנתה למעבדת שינה ונמצא כי היא סובלת מתסמונת דום נשימה בשינה. הנאשמת ממשיכה ליטול את הטיפול התרופתי, אך עדיין סובלת מבעיות זיכרון הפוגעות בתפקוד. נכתב כי היא מצליחה לשמור על יציבות בעבודתה כבר שנתיים וחצי, למרות בעיותיה. לאור שיתוף הפעולה שלה עם שרות המבחן וההתייצבות המסוימת במצבה, הומלץ לתמוך בשיקומה על ידי הטלת צו מבחן ולהאריך את המאסר על תנאי.

טיעוני הצדדים

המתלוננת הגיעה לבית המשפט וביקשה לומר את דברה. נוכח גילה המופלג (כבת 90) וטרחתה, מצאתי לנכון לאפשר לה זאת. בדבריה תיארה את אמונה הרב בנאשמת, ואת שברונה לאחר הגניבה. המתלוננת העידה כי הנאשמת השיבה לה למחרת הגניבה שרשרת, אך לא השיבה לה תכשיטים אחרים שגנבה. אציין כי לפי עדות המתלוננת נגנבו ממנה תכשיטים אחרים, שלא נזכרו כלל בכתב האישום, ויש להניח כי אין קשר בין גניבתם לבין הנאשמת, שהרי על פי כתב האישום המדובר בשרשרת וטבעת בלבד.

התביעה טענה כי לא הוגש תסקיר העומד בתנאי ההסדר שהוצג, כיוון שהנאשמת לא עברה טיפול, על כן לא ראתה התביעה העצמה כמחויבת בהסדר הטיעון. התביעה עתרה להטלת עונש של מאסר, לרבות הפעלת התנאי, והפנתה לחומרת העבירה ולפגיעה הקשה באמון המתלוננת שהיא קשישה שפתחה את ביתה בפני הנאשמת. התכשיטים שנגנבו היו בעלי ערך רב עבור המתלוננת והיא מסרה כי המשיכה לשלם עבורם גם לאחר שנגנבו. נטען כי הנאשמת כבר ביצעה עבירה דומה בעבר, בנסיבות הקשורות בעבודתה במשק בית, ונדונה למאסר בעבודות שרות. לדעת התביעה המתחם ההולם נע בין עבודות שרות ל-24 חודשי מאסר בפועל. בענייננו, סבורה התביעה כי לא הובאו נימוקים מיוחדים המצדיקים הארכת התנאי, על כן יש להפעילו ולגזור מאסר במצטבר לו, כך שהנאשמת תישא 12 חודשי מאסר בפועל. התביעה הפנתה לפסיקה.

ב"כ הנאשמת טען כי הנאשמת עמדה בקשר עם שרות המבחן, ופעלה לבירור מעמיק של בעיותיה הקוגניטיביות מהן היא סובלת גם כיום. אמנם הנאשמת זקוקה להמשך בירור וטיפול אך לצורך כך, יוטל עליה צו מבחן. נטען כי העובדה שהנאשמת עובדת באופן מסודר מלמדת על שיקום והפחתת הסיכון. ב"כ הנאשמת הפנה לכך שהרשעתה הקודמת היתה לפני כ-7 שנים, בגין עבירה מלפני 11 שנים, לפיכך אין הצדקה לעתירת התביעה להפעלת התנאי כיום.

הנאשמת בדברה האחרון הביע צער על העבירה אך הוסיפה כי אינה זוכרת.

מתחם העונש ההולם