משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' מהבש(עציר)

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשת הנאשם כי בית המשפט יורה על שחרורו ממעצר עד תום ההליכים בו הוא נתון, זאת לאחר שהורשע על פי הודאתו, ונדרשה דחייה של הטיעונים לעונש.

התביעה מתנגדת לבקשה.

רקע והשתלשלות העניינים:

הנאשם, כבן 25, הורשע על פי הודאתו בעבירות של איומים, תקיפה והפרת צו שנועד להגן על אדם. על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.7.13 איים הנאשם על אמו כי יום אחד ירצח אותה. בנוסף, כ-4 חודשים קודם לכן, תקף את אמו בכך שתפס את ראשה ודפק אותו 5 פעמים בקיר והיכה אותה בכל חלקי גופה עד שהתקשתה לנשום. בעקבות האמור נעצר הנאשם ושוחרר על ידי בית המשפט ביום 19.7.13. בהמשך לשחרור הפר הנאשם צו שיפוטי בכך ששב לבית אמו ברמלה, למרות שעל פי החלטת בית המשפט הורחק מן העיר.

בעקבות הפרת הצו האמורה נעצר הנאשם בו ביום, והוא עצור מאז.

במהלך הדיונים בעניין מעצרו של הנאשם הוגשה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר ממנה עולה כי הנאשם הוא חולה נפש מוכר מאשפוזים קודמים, חלקם בכפייה. הנאשם אושפז בשנת 2012 לאחר שתקף את אמו, ונמצא במצב פסיכוטי חריף, לפיכך גם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין. מאז, עבר שני אשפוזים נוספים אך שוחרר בהעדר עדות למצב פסיכוטי. ידוע כי קיימת בעיה של שימוש מאסיבי בסמים מסוגים שונים. גם בגין העבירות שבפניי אושפז הנאשם, בשל חשש אובדני. בחוות דעת מיום 28.7.13 נאמר כי הנאשם מאובחן כחולה סכיזופרניה, ניסיונות שיקום לא צלחו בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו וצריכת סמים. יחד עם זאת, באשפוזו הנוכחי היה מאורגן, דיבר לעניין, התמצא בהליכים המשפטיים והכיר את האשמות. לפיכך, נמצא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין, אף כי זקוק לטיפול אחזקתי.

בעניינו של הנאשם הוגשו שני תסקירי מעצר. בתסקיר מיום 19.8.13 נכתב כי ההתרשמות היא שהנאשם לא מתמיד בטיפול הפסיכיאטרי וכן משתמש בסמים לאורך השנים. אמו מתקשה להציב לו גבולות ומביעה חוסר מסוגלות לסייע לו כיום. ההתרשמות היא כי הנאשם זקוק למסגרת סגורה שתתאים למצבו וצרכיו. אחות הנאשם מסרה כי בתקופה האחרונה חלה התדרדרות במצבו, לרבות התפרצויות אלימות כלפי אמו. ההערכה היא כי נדרשת מסגרת מציבת גבולות, אך בהעדר שיתוף פעולה מצד הנאשם לא ניתן היה לשלבו במסגרת שכזו ולא הומלץ על שחרורו. בתסקיר מיום 8.9.13 הפנה שרות המבחן לבעייתיות הכפולה הקיימת כיוון שהנאשם חולה סכיזופרניה וצורך סמים. ההתרשמות היא כי אינו מודע לחומרת מצבו אלא ממוקד ברצונו להקל בתנאיו, יתקשה להתמיד במסגרת ואיננו מתאים לשחרור ממעצר.

בדיון שהתקיים ביום 16.12.13 בפניי, הודה הנאשם בעבירות, והורשע. מיד לאחר מכן, ביקש בא כוחו כי מעתה יידונו ענייני מעצרו, בפניי. כמו כן, מסר כי אין לו התנגדות לכך שיינתן תסקיר שרות המבחן בעניינו של הנאשם, אך הוא סבור כי אין הצדקה לכך שיוסיף הנאשם לשהות במעצר עד למתן גזר הדין, לאחר שיוגש תסקיר, מה שצפוי להימשך למעלה מחודש ימים. מצד שני הביע עמדתו כי איננו מתנגד להשמיע טיעונים לעונש גם ללא מתן תסקיר. בסופו של דבר, עתר לכך שתינתן דחייה קצרה לצורך הצגת חלופת מעצר.

ב"כ התביעה טענה כי אף לדעת התביעה ראוי שבעת מתן גזר הדין יעמוד לנגד עיני בית המשפט תסקיר, לשם הערכה של המסוכנות ומידת ההפנמה של חומרת העבירות. ואולם, עד להגשת אותו תסקיר שומה על הנאשם להיוותר במעצר, לנוכח חוות הדעת בעניינו, ועמדתה המחמירה לעונש.

בהחלטתי מאותו יום, קבעתי כי יש מקום לקבלת תסקיר בעניינו של הנאשם הן לשם הערכת המסוכנות וההפנמה, והן מן הטעם שבהיותו כשיר לעמוד לדין, לא ניתן יהיה, בבוא העת, להטיל עליו צו לקבלת הטיפול הדרוש לו, על פי החוק לטיפול בחולי נפש. במצב זה, הדרך היחידה לאכוף עליו נטילת הטיפול התרופתי, שהוא הערובה היחידה לאי הישנות העבירות, היא על ידי הטלת צו מבחן פיקוחי. לשם כך, נדרשת עמדת שרות המבחן. לאור זאת, נדחו הטיעונים לעונש עד לאחר מתן התסקיר, ליום 16.1.14.

בעניין הבקשה לשחרור בתנאים, נדחה הדיון לצורך הצגת חלופה, ליום 23.12.13.

בדיון הנדחה עתר ב"כ הנאשם לשחרורו למעצר בית בפיקוחו של אביו, תוך בקשה שיותר לו לצאת עם אביו לעבודתו. האב מתגורר ברמלה, אך בריחוק מאמו של הנאשם. נמסר כי אין לנאשם אפשרות להציע חלופה קבועה וסגורה שתכלול אפשרות להתקנת איזוק אלקטרוני. אביו של הנאשם התייצב והעיד כי הוא מבין את הבעיה של בנו והוא מוכן לפקח עליו ולנסות להתחיל לשקמו. ב"כ הנאשם מסר בהגינותו כי כבר הוצעה חלופה זו בתיק המ"ת, אך נדחתה על ידי כב' השופט לוי בהחלטתו מיום 29.7.13. למרות זאת, טען כי יש מקום לשחרור הנאשם כיוון שלדעתו, העונש שיוטל עליו לא יהיה ממושך הרבה מעבר לתקופה שכבר שהה במעצר. עוד הפנה ב"כ הנאשם להחלטותיי בת.פ 22887-08-13, עמ"ת 36814-09-13, 8209-05-13 , שבהן הוריתי על שחרורם בתנאים, של נאשמים חולי נפש, בשלב הטיעונים לעונש.

ב"כ התביעה שבה על התנגדותה לשחרור והפנתה לשוני המשמעותי בין עניינו של הנאשם לעניינם של הנאשמים במקרים שצוינו.

הכרעה

אמנם, המצב שבו שוהה אדם במעצר עד תום ההליכים למרות היותו חולה הוא מצב שיש למנעו ככל שניתן הדבר, שכן הלב נחמץ למול כליאתם של חולים, הזקוקים לטיפול רפואי. במיוחד נחמץ הלב, שעה שמדובר בעצור שמחלתו היא מחלת נפש, שכן אז מתעוררת הדאגה שמא יגרום המעצר חו"ח לנזק נפשי נוסף עבורו, נזק שלא ניתן למנעו או לרפאו באמצעות טיפול תרופתי, כבכל מחלה אחרת. לפיכך, במקרים אלה, קיימת יתר חשיבות לכך שימלא בית המשפט חובתו לברר האם קיימת אפשרות להסתפק בחלופת מעצר, אשר פגיעתה בעצור החולה, תהא פחותה.

לאור האמור, שמעתי ברוב קשב את בקשת ב"כ הנאשם, כי אורה על שחררו בחלופת מעצר.

ואולם, לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בחוות הדעת שהוגשו, אני סבורה כי למרבה הצער, אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו של הנאשם ולהבטיח כי לא יישנו העבירות, ואלה נימוקיי:

הנאשם הורשע בשורת עבירות אלימות חמורות. לא זו אף זו, ביום בו שוחרר ולאחר שניתן בו אמון בית המשפט, שב לבית אמו המתלוננת, והפר את הצו. בכך יש כדי לעורר חשש כי לא יהיה מסוגל לעמוד בתנאים שיוטלו.

על קשייו של הנאשם לעמוד בתנאי המסגרת המוטלים עליו ניתן ללמוד במפורש מהתרשמות שרות המבחן בשני תסקירי המעצר, שם נכתב מפורשות כי הנאשם זקוק למסגרת סגורה ומציבת גבולות, אך הוא מתקשה לשתף פעולה ולקבל על עצמו כללי מסגרת, לפיכך נמצא בלתי מתאים לשחרור.