משטרת ישראל- תביעות חיפה נ' עדי

פסק דין

1.הנאשם הודה בביצוע עבירות שעניינן – איום כלפי עיתונאי והיזק למצלמה של צלם. לנוכח הודאתו, אני קובעת כי ביצע העבירות המיוחסות לו.

העבירות בוצעו לפני למעלה משנה וחצי, בנובמבר 2009.

למרות שהאירוע נשוא האישום איננו מורכב כלל ועיקר, הוגש האישום רק כעבור כשנה.

2.הנאשם ביקש, באמצעות ב"כ, כי לא תרשם לו הרשעה.

זאת בעיקר נוכח אורח חייו הנורמטיבי, העדר הרשעות קודמות רלבנטיות והעדר תיקים פתוחים וכן –החשש הממשי כי במידה ויורשע ייפגע עתידו האישי והתעסוקתי, בעיקר במישור של התנהלות מול גופים ציבוריים וביטחוניים. צויין כי הנאשם מתפרנס, בין היתר, מארגון אירועים וכנסים מסוגים שונים עבור אותם גופים ציבוריים.

ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר בעבודת שירות, עונש מותנה ופיצוי למתלוננים. מטיעוניה עולה כי, לדעתה, לא מתקיימים הקריטריונים לאי הרשעה וכי יש להגן על "שליחי ועובדי ציבור" מפני אלימות.

לגירסתה, אירוע מסוג זה הנקוב בכתב האישום מהווה פגיעה בזכות הציבור לדעת וכך גם ביסודות הדמוקרטיה. במסגרת הערת אגב אני מוצאת לראוי לציין כי הטיעונים בעניין זה היו מעט קיצוניים, מוגזמים ומרחיקי לכת.

3.הנאשם הופנה לשירות המבחן לקבלת תסקיר. הוגש תסקיר מפורט ומנומק. שירות המבחן ממליץ – שלא להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו של"צ.

מן העיון בתסקיר עולה הרקע לביצוע העבירות – צבירת כעס מצטבר מצד הנאשם על אנשים מסויימים מתחום התקשורת, שלהבנתו, ראו בו, בטעות, קשור לקרוביו בנושא האחריות לקריסת אולם ורסאי (קרובו של הנאשם נדון בנושא זה). אותו כעס התנקז לרגע של אובדן שליטה, ובמסגרתו בוצעו העבירות.

קצין המבחן התרשם כי הנאשם הפנים הטעות שבמעשיו וגילה אמפטיה לקורבנות העבירה.

ניתן להבין כי, להערכת שירות המבחן, העבירה כאן איננה אופיינית לנאשם, והתנהלותו הרגילה רוויה במעשי התנדבות לחברה, בעיקר בעזרה לחלשים.

בנסיבות אלו – כאשר הנאשם מפנים באופן אמיתי את החומרה במעשיו, בהתחשב בכך כי העבירות הינן בבחינת אירוע חריג יחיד מסוגו, לנוכח חייו הנורמטיביים והעזרה לזולת, העדר עבר פלילי רלבנטי, הרצון הכן לשתף פעולה במסגרת של"צ ועל מנת שלא ייפגע עתידו האישי והתעסוקתי – ממליץ קצין המבחן, כאמור, שלא להרשיע הנאשם ולהטיל עליו ביצוע של"צ.

4.בנושא ההרשעה – ניסיתי למצוא האיזון הראוי בין האינטרסים הרלוונטיים השונים. בהתאם להנחיות הפסיקה, שקלתי, בין היתר, חומרת העבירות למול מידת הנזק הצפוי לנאשם מרישום הרשעה.

אינני מקלה ראש בעבירות כאן, אך שתיהן עבירות מסוג עוון.

גילויי הכעס מצד הנאשם לא התגבשו לכדי פגיעה כלשהי בגופו של אדם, וממילא לא נגרם כל נזק לגוף. כידוע, נזק לרכוש ניתן לפיצוי.

כפי שצויין, ניתן להבין כי העבירות נעברו על רקע בעייתיות ביחסי הנאשם ואנשים מסויימים מתחום התקשורת, לאחר אסון ורסאי. הנאשם חש עצמו נרדף, שלא בצדק, ולא שלט בכעסו. הנאשם מוכן לפצות את המתלוננים במלוא שווי המצלמה שניזוקה.

כאמור, אורח חייו נורמטיבי, הוא מסייע בהתנדבות לגורמים שונים, אין לחובתו הרשעות קודמות רלבנטיות או תיקים פתוחים.

הרשעתו הקודמת היחידה הינה משנת 1996 – בעבירה משנת 1994, שעניינה – תכנון ובניה. למעשה – מן הראוי היה שלא להגיש הרשעה זו, שהינה מלפני למעלה מ-15 שנים, ובעבירת רישוי שאיננה מחוק העונשין.

כפי שצויין בתסקיר, הרשעה עלולה להגביל את עיסוקו של הנאשם מול גופים ציבוריים וביטחוניים. הוגש מסמך בכתב מפורש בעניין זה – נ/1.