משטרת ישראל- תביעות חיפה נ' חושייה(עציר) ואח'

גזר דין

בכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד שני הנאשמים, תושבי הרשות הפלשתינאית, נטען כי ביום 24.11.09 שהו בתחומי מדינת ישראל שלא כדין ובשעה 20:00 של אותו יום התפרצו ביחד עם אחרים לדירה שברח' דובנוב 12 בחיפה, באופן שעקרו בדירה את סורג חדר השינה, קרעו את רשת הכניסה ונכנסו לתוך הדירה. שם חיטטו וגנבו תיק ובתוכו מחשב לפטופ, כוונת טלסקופ, מצלמה, אקדח אוויר, מגן אופנוע לגוף ושעון יד.

משיצאו מן הדירה נכנסו לרכב שהמתין מחוץ לדירה והחלו בנסיעה, אך רכב משטרה נעצר לצידם ברמזור ואנשי משטרה ביקשו לערוך חיפוש ברכב. הנאשמים נמלטו מן המקום בנסיעה פרועה ומסוכנת, כאשר הרכב פוגע בעמוד תאורה ונעצר. הנאשמים והאחרים יצאו מן הרכב ונמלטו מן המקום, אך שני הנאשמים אותרו על ידי אנשי משטרה ומשנדרשו על ידם לעצור, תוך שהינם מזדהים כאנשי משטרה – החלו לברוח מן המקום, אולם נעצרו ע"י אנשי המשטרה.

בישיבת ביהמ"ש, מיום 31.01.10 כפרו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות.

ביום 15.3.10, לאחר שכתב האישום תוקן לנוסח כמפורט לעיל, חזרו בהם הנאשמים מן הכפירה והודו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, התפרצות למקום מגורים, גניבה, מעשי פזיזות ורשלנות וכניסה לישראל שלא כדין בניגוד לקביעות הסעיפים 406(ב) + 384 + 338(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 + 12(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952.

בטיעוני התביעה לעניין העונש, הצביעה התובעת על חומרת המעשים ועתרה כי יוטל על הנאשמים עונש חמור שיכלול מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי ארוך ומרתיע וכן קנס מרתיע.

ב"כ הנאשמים הביאו בפני ביהמ"ש את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, את העובדה כי הינם חסרי הרשעות קודמות וכן את חזרתם מן הכפירה והודאתם בכתב האישום המתוקן.

ב"כ הנאשמים אף טענו כי יש לזקוף לזכות הנאשמים את העובדה כי אנשי המשטרה לא ביצעו "מעצר מונע" של הנאשמים, למרות שהיו יכולים לעשות כן ולמנוע את ביצוע ההתפרצות.

התביעה וב"כ הנאשמים הפנו את תשומת לב ביהמ"ש לפסקי דין שניתנו בתיקים פליליים 1802/05 שלום חיפה, 2509/09 שלום ירושלים, 8181/04 באר שבע, 4713/07 ראשון לציון, 1546/09 אילת, 3381/09 תל-אביב, 1657/09 אילת, 3748/04 חיפה, 2479/09 ירושלים, 2104/04 חיפה, רע"א 1100/10 ביהמ"ש העליון, ע"פ 4761/09 מחוזי ירושלים ו-ע"פ 6180-10-09 מחוזי חיפה.

הנני דוחה את טענות ב"כ הנאשמים לעניין "המעצר המונע", כאשר מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש ובמיוחד המסמך נ/1, עולה כי שני הנאשמים נכנסו לרכב שבאמצעותו הגיעו למקום ההתפרצות תוך שהינם שוהים כבר בתחומי ישראל ואין כל מידע מוקדם כי הינם תושבי השטחים שנכנסו לישראל שלא כדין וכי הינם עומדים לבצע מעשה של התפרצות וגניבה.

הנני רואה בחומרה מופלגת את מעשי הנאשמים אשר נכנסו לתחומי ישראל שלא כדין, שהו בה שלא כדין ובמהלך שהייתם כך – פגעו ברכושם של אחרים, תוך שהינם מתפרצים בצורה בוטה לדירה של אזרחים תמימים וגונבים מתוכה רכוש רב. לאחר מכן, הינם בורחים מן המקום וממשיכים בבריחתם גם כאשר הינם נדרשים לעצור ע"י אנשי משטרה.

לקביעתי, בכניסתם של הנאשמים לישראל בכוונה לבצע בה עבירות חמורות כנגד רכוש, הינם פוגעים באורח ממשי ומשמעותי בבטחונם של התושבים ובבטחון רכושם, וזאת בנוסף לפגיעה במערכת אכיפת החוק ובסדר הציבורי.

יתר על כן, אף מעשה ההתפרצות והגניבה שביצעו הנאשמים, כאשר הינם מגיעים למקום ברכב ומתכוונים אף להמלט ממנו ברכב, תוך שהינם נכנסים אל תוך הבית בדרך הגורמת נזק וגונבים מתוך הבית רכוש רב ומנסים להמלט מאנשי המשטרה שאיתרו אותם – כל אלה מצביעים על התנהלותם החמורה של הנאשמים, התנהלות שניתן לדמותה למעשה של בריונות, שלא ניתן להשלים עימו.

ברע"פ 1100/10 לב נ' מדינת ישראל נאמר ע"י כב' השופט סלים ג'ובראן כי הפסיקה הכירה בכך שיש לקיים התייחסות מחמירה לעבירות ההתפרצות למקום מגורים ואף נקבע על ידו כי:

"חובת הרתעתם של עבריינים אלה במטרה לשמור על בטחון הציבור ולהבטיח כי פרטיותם ותחושת בטחונם לא יופרו, באה לידי ביטוי ראוי גם במקרה שלפנינו."

אכן, עברם של הנאשמים נקי ועל בית המשפט לתת את הדעת גם למכלול הנתונים באשר לנאשמים, כפי שפורטו ע"י באי כוחם.

עם זאת, גובר בענייננו הצורך להגן על האינטרס הציבורי וזאת ע"י יישום נורמות ענישה משמעותיות, שידועות לכל.

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי כב' השופטת ט.שטרסברג-כהן, בע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' איילון ואח', כי:

"מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלישי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות".

אשר על כן, הנני דנה כל אחד מן הנאשמים למאסר לתקופה של 42 חודשים, מתוכם ירצה כל אחד מן הנאשמים מאסר בפועל למשך 28 חודשים והיתרה מאסר על תנאי למשך שנתיים.