משטרת ישראל / ענף התנועה נ' חמאד

החלטה

מונח בפניי ערר על החלטת בית משפט קמא (כב' השופט דרורי) בבש 2138/09 מיום 9.11.09, אשר דחה את בקשת העוררת לפסול את רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים נגדו והורה על השבתו למשיב, לאלתר.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום על עבירה של נהיגה בשכרות.

עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 22.9.09, לפנות בוקר, נתפס המשיב כשהוא נוהג שיכור ברכב ומפיו נודף ריח של אלכוהול. המשיב נכשל בביצוע בדיקת נשיפה וסירב למסור דגימת דם, לשם בדיקת רמת האלכוהול בדמו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת להאריך את הפסילה המנהלית ולפסול את רישיונו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בית משפט קמא דחה את בקשתה של העוררת, חרף עברו התעבורתי והפלילי של המשיב, מהנימוקים הבאים:

המשיב ביצע בפועל בדיקת נשיפה ומכאן שלא חשש מביצוע הבדיקה לגילוי אלכוהול.

המשיב נעצר עקב חשד לביצוע עבירות אחרות ולא עקב חשד לביצוע עבירת תעבורה כלשהי.

סירובו של המשיב לבצע בדיקת דם לא היה סירוב של ממש, שכן זה דרש שיאפשרו לו להיוועץ עם עו"ד, בטרם תילקח הדגימה. בית משפט קמא קבע, כי דרישתו זו של המשיב היתה לגיטימית, במיוחד ובפרט לאור הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98, טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', תק-על 2006(2), 1093), הקובעת, כי עצם שלילת זכות ההיוועצות מהווה עילה לפסילתה של הודעה שנגבתה מחשוד. משכך, קבע, כי סירובו של המשיב אינו "סירוב", המקים את החזקה מכוח סעיף 64ד (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן – "פקודת התעבורה").

מכל האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה אין בחומר החקירה ראיות חד משמעיות לכך שהמשיב היה שיכור, למעט סירובו להיבדק, כאמור ועל כן דחה את בקשת הפסילה.

מכאן הערר שבפניי.

טיעוני הצדדים

בדיון שבפניי, עמדה ב"כ העוררת על נסיבות ביצוע העבירה.

המשיב נעצר בעקבות מידע מודיעיני עקב חשד לביצוע עבירות אחרות. עפ"י דו"ח הפעולה, בשעה שהבחין המשיב בניידת, החל להימלט בנהיגה פרועה, עלה עם רכבו על המדרכה ולא שעה להוראת השוטרים, אשר כרזו לו לעצור. לאחר שרכבו נחסם והשוטרים הזדהו בפניו, החל המשיב להשתולל, הניף את ידיו לכל עבר וסירב לצאת מהרכב, כאשר מפיו נודף ריח של אלכוהול. בשלב מסויים ובשל התנהגותו, נכבל המשיב בידיו, כשהוא שכוב על הארץ. בחיפוש שבוצע ברכב, נמצא בקבוק בירה פתוח, "כמעט גמור".

המשיב ביצע בדיקת נשיפה, אך מפלטי הנשיפה שהתקבלו נמצא, כי נפח הנשיפה אינו מספיק. זאת ועוד, בתחילה ניאות המשיב לעבור בדיקת דם לשם גילוי אלכוהול בדמו, אך שינה את דעתו וביקש להיבדק בבית החולים, בטענה שהשוטרים הכוהו. המשיב נבדק בבית החולים ונמצא, כי אינו סובל מחבלות כלשהן ובכל זאת סירב כי תילקח ממנו דגימת דם, בטענה, כי ברצונו להיוועץ קודם לכן עם עו"ד.

ב"כ העוררת סבורה, כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו.

לטענתה, קביעתו של בית משפט קמא, לפיה משהסכים המשיב לבצע בדיקת נשיפה וביצע אותה בפועל, הרי שלא ניתן לראות בו כמי שסירב לבצע את הבדיקה, גם אם כמות האוויר שננשפה אינה מספקת, שגויה. ב"כ העוררת הפנתה לע"פ 70940/08, מדינת ישראל נ' אלמוג אקב (כב' השופטת אמסטרדם) ולבש"פ 6812/07, לירן ברק כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 4075 (כב' השופטת ארבל), שם נקבע, כי "עובדה, כי העורר נשף כמות שאינה מספקת למכשיר "הינשוף" שבעטיה לא סיפק המכשיר תוצאות, נתפסת לכאורה כסירובו של העורר להיבדק".

עוד טענה, כי קביעתו של כבוד השופט דרורי, לפיה המשיב נעצר בעקבות חשד לביצוע עבירות שאינן עבירות תעבורה, אינה רלבנטית כלל וכלל. אומנם, השוטרים עקבו אחר המשיב בעקבות מידע מודיעיני על חשד לביצוע עבירות סמים, אך זה נעצר לאחר ניסיון הימלטות בנהיגה פרועה כשמפיו נודף ריח חריף של אלכוהול.

באשר לבדיקת הדם, טענה, כי שגה בית משפט קמא עת קבע, כי המשיב לא סירב לבצעה, בהתעלמו מהשתלשלות האירועים, כאמור. זאת ועוד, בית המשפט הסתמך בקביעתו על הלכת יששכרוב, שאינה רלבנטית כלל ועיקר לעניינו של המשיב.

בית משפט קמא התעלם מעברו התעבורתי המכביד של המשיב, הכולל 29 הרשעות קודמות, בין היתר, גרימת תאונת דרכים ונהיגה בחוסר זהירות. זאת ועוד, לחובתו של המשיב עבר פלילי, בין היתר, בעבירות סמים, הכשלת שוטר והפרת הוראה חוקית. מכאן, ומנסיבות ביצוע העבירה, נלמדת מסוכנותו של המשיב.