משטרת ישראל - מדור הגנת הסביבה (רמלה) נ' אליאס

החלטה

הדיון נועד הבוקר לשעה 09:00 ואולם בשל טעות הקלדה נרשם ביומנו של בית משפט מועד אחר. נמסר לי כי ב"כ הצדדים הופיעו הבוקר אולם עזבו את אולם בית המשפט מבלי לקבל לידיהם את ההחלטה. בנסיבות, אבקש להתנצל בפני הצדדים על הבלבול שאירע ומורה למזכירות להמציא החלטה זו בדואר.

ערר על החלטת ביהמ"ש השלום בעכו (כב' סגן הנשיא, השופט מ. אלטר) מיום 22.9.10, לפיה נתקבלה בקשת המשיב לביטול הודעה על איסור השימוש ברכב שנמסרה לידיו ביום 13.9.10, מכח הוראת סעיף 12א(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"). ההודעה ניתנה לאחר שהמשיב נתפס שופך פסולת בנין ממשאיתו שמספרה 60-974-57 (להלן: המשאית") למגרש בעיר סכנין.

החלטת בית משפט השלום

בית המשפט קמא בהחלטתו נשוא הערר קבע, בהתבסס על התצהירים שהוגשו לו על-ידי המשיב וע"י מר סאלח סעיד (להלן: "סעיד"), כי המקום בו השליך המשיב את פסולת הבניין הינו שטח קרקע שבבעלותו הפרטית של סעיד, ובהתאם לבקשתו של זה האחרון. בית המשפט ציין כי אמנם כשמדובר בשטח פרטי שאינו מגודר ו/או שאין בו שילוט המודיע על כך שזהו שטח פרטי, יכול להיווצר מצב בו הציבור, שאינו מודע לכך שמדובר בשטח פרטי, ישתמש במקום ו/או יעבור בו. עם זאת, נקבע כי לאור ההגדרה של המונח "רשות הרבים" שבסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון, ברור כי לא די שקיימת אפשרות להשתמש ו/או לעבור במקום, אלא צריך שהמקום יהיה כזה, שהציבור משתמש ו/או עובר בו בפועל. מכאן הסיק בית המשפט כי באותם המקרים בהם אין המדובר במקום שהציבור רשאי להשתמש ו/או לעבור בו, מכח היות המקום בבעלות פרטית, כמו המקרה דידן, על הרשות להוכיח שבמקום הספציפי בו הושלכה פסולת הבנין הציבור משתמש או עובר הלכה למעשה. בית המשפט קמא קבע כי בשים לב לכך שהעוררת לא הביאה בדל ראייה לכך שהציבור נוהג להשתמש ו/או לעבור במקום בו השליך המשיב את פסולת הבניין, הרי שלא הוכח כי מדובר ב"רשות הרבים".

לפיכך, דחה בית המשפט את טענת העוררת וקבע כי המפקח לא היה מוסמך ליתן את ההודעה על איסור השימוש במשאית ולכן הורה על ביטולה של ההודעה ועל החזרת המשאית למשיב. לאור מסקנתו זו, הורה בית המשפט כי העוררת תשא בתשלום הוצאות אחסונה של המשאית במגרש נעמן. על כך הערר שבפניי.

טענות הצדדים

העוררת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי מקום שפיכתה של פסולת הבניין איננו עונה להגדרת "רשות הרבים" שבסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון. לשיטתה, אין כל חשיבות לזהות הבעלים של השטח, מאחר ורשות הרבים על-פי חוק, היא כל מקום שהציבור יכול בפועל לעבור בו. בהקשר זה ציינה העוררת שאין כל מחלוקת שמפקחי המשרד להגנת הסביבה הגיעו לשטח, שלא היה מגודר או חסום, באופן עצמאי, מבלי שדרכם נחסמה או הופרעה בכל צורה שהיא. העוררת הפנתה בהקשר זה לתמונות שהוגשו על-ידה מהן ניתן ללמוד על כך שאכן מדובר ב"רשות הרבים". עוד הוסיפה וטענה כי בימ"ש קמא שגה כאשר נמנע מלדון בהתאמתו של המקרה דידן לסיפא של הוראת סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, לפיו השלכת פסולת בנין אסורה גם כאשר מדובר בהשלכה הנעשית מרשות הרבים לרשות היחיד.

המשיב טען מנגד כי יש להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה. לדבריו, ב"כ העוררת בחר לוותר על חקירת המשיב והעד מטעמו (סעיד שכנטען הזמין את הפסולת לשטחו), ולפיכך יש להעמיד את העובדות שהועלו בתצהירים מטעמו בחזקת אמת. עוד נטען כי מדובר למעשה בהובלת פסולת מרשות היחיד לרשות היחיד ולפיכך אין המצב עונה לאף אחת מהקטגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק שמירת הניקיון. בנוסף נטען כי לב העניין מתבטא בעובדה שמדובר בהשלכת פסולת על-פי הזמנת בעל המקום וכי בפועל גם נעשה שימוש בפסולת הבנין תוך יום וחצי מהרגע שהונחה במקום, כך שהתמונות מיום 16.9.10 שהוגשו, צולמו יומיים לאחר שנעשה בפסולת שימוש.

דיון והכרעה

סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון מורה כי "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטאות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים".

סעיף ההגדרות מתייחס להגדת הביטוי "רשות הרבים" בקבעו:"רשות הרבים" – "כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה".

בעניינינו אין מחלוקת כי החומר שהושלך מהמשאית הוא "פסולת בנין" וכי המשאית שימשה את המשיב לצורך פריקת פסולת הבניין במגרש בבעלות פרטית בעיר סכנין. השאלה שבמחלוקת הנה אפוא - האם השטח בו הושלכה הפסולת הנו בגדר "רשות הרבים" אם לאו.

העובדה שהשטח בו הושלכה פסולת הבנין הנו בבעלות פרטית, איננה מוציאה אותו מתחולת רשות הרבים על פי החוק. התמונות מיום 13.9.10 שהוגשו ע"י העוררת מעידות על כך שהגישה לשטח זה, הגם שהנו בבעלות פרטית, איננה מוגבלת או חסומה בשום צורה שהיא ואין שום מניעה לעוברי אורח להיכנס אליו כרצונם. ולראייה – בתמונות מיום 16.9.10 נראים ילדים המשחקים בשטח. מדובר איפוא בהשלכת פסולת בניין במקום שאיננו מיועד לכך, במקום שהוא נגיש לציבור כפי שהיה נגיש גם למפקחי המשרד להגנת הסביבה, כשאין לבעלים שליטה על הסיכונים הנמצאים בשטח כתוצאה מהשלכת הפסולת במקום.

לכך יש להוסיף את מטרות חוק שמירת הניקיון. החוק למעשה נועד להגן על הערכים החשובים של איכות וניקיון הסביבה. הוא נועד למנוע השלכת פסולת במקום שאינו מיועד לכך. בעוד שבשטח שיש אליו גישה לציבור, עלול הציבור להיפגע מקיומה של פסולת בנין, באתרי פסולת מוסדרים, ישנם נהלים ברורים על-פי דין ובהם מוסדר גם עניין גידור השטח אליו מפנים את הפסולת והצבת שלטים המונעים כניסת הציבור לתוכו.

[ראו בענין זה: ע"ח (מחוזי חי') 26570-08-10 הובלות עבוד בע"מ נ' משטרת ישראל, תק-מח 2010(3), 9297 (2010) ופסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ג'ובראן בבר"ע על ההחלטה - רע"פ 6292/10 הובלות עבוד בע"מ נ' המשטרה הירוקה המדור לאיכות הסביבה, תק-על 2010(4), 242 (2010); ע"פ 18969-06-09 מ"י נ' ראסם מצרי (מיום 16.11.2009); ע"פ 763/05 צוקרמן יניב נ' המשרד לאיכות הסביבה (לא פורסם, מיום 6.4.2006)].

בע"פ 763/05 צוקרמן יניב נ' המשרד לאיכות הסביבה (לא פורסם, מיום 6.4.2006) נקבע כי:

"רשות הרבים מוגדרת בסעיף 1 לחוק כמקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו, או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה. על כן, גם אם השטח החקלאי שייך לנאשם 4, אך המדובר בשטח פתוח ונגיש לציבור, לא ניתן לקבוע כי הציבור לא משתמש או עובר בשטח זה למעשה ועל כן, מתבקשת הדרישה של השלכת הפסולת "ברשות הרבים". גם בפסיקה נבחנה הגדרתו של מקרקעין כרשות היחיד/רשות רבים. רשות היחיד הוגדרה כמעונו של אדם, לעיתים גם החצרים שבקרבת הבית או הדירה, ואולם זאת רק אם לאותו יחיד שליטה מלאה על הסיכונים הנמצאים במקרקעין". [ההדגשות לא במקור – א.ט]

על יסוד כלל האמור, והגם שמדובר בשטח בבעלות פרטית, ברי כי השטח שבו הושלכה פסולת הבנין עונה על ההגדרה של "רשות הרבים" כפי שהיא מופיעה בחוק.

מאחר והגעתי למסקנה כי המדובר ב"רשות הרבים", איני רואה עוד צורך לדון בשאלה האם מדובר כאן במקרה העונה על האיסור על השלכת פסולת מרשות הרבים לרשות היחיד.