משולם ואח' נ' קהה ואח'

החלטה

בפני בקשה לנקיטת הליכי ביזיון לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"), שהגישה גב' מתוקה משולם (להלן: "המבקשת" ו/או "התובעת") כנגד מר קהא עזרא (להלן: "המשיב" ו/או "הנתבע"), לכוף על המשיב ציות לצווים השיפוטיים שניתנו בפסק הדין בתיק 2737-03-10 ובהחלטה בבקשת רשות ערעור בתיק 1241-11-10, על ידי הטלת קנס או מתן הוראה לאסור המשיב (להלן: "הבקשה").

השתלשלות העניינים שקדמו להגשת הבקשה שבפניי:

כתבי הטענות

1.תחילתו של הליך, בתביעה קטנה שהגישה התובעת כנגד הנתבע, בה עתרה לחייב הנתבע לשלם לה סך של 5,000 ₪, ובתביעה שכנגד בה עתר הנתבע לחייב את התובעת ואת בנה לשלם לו סך של 11,000 ₪ (להלן: "כתב התביעה" ו- "כתב התביעה שכנגד" בהתאמה).

2.בכתב התביעה, טענה התובעת, כי פנתה אל דודה, הלוא הוא הנתבע, אשר לומד משפטים, וביקשה את עזרתו בעניין גביית שיקים מאדם שהונה את בעלה ומסר לו שיקים ללא כיסוי.

3.עוד טענה התובעת, כי הנתבע ביקש את השיקים וסך של 3,000 ₪ בתמורה לביצוע העבודה. לטענת התובעת, הועבר על ידה לנתבע סך של 2,000 ₪ במזומן מבלי שהוצאה קבלה ע"י הנתבע.

4.התובעת, לטענתה, פנתה אל הנתבע בכדי לראות כיצד מתקדם הטיפול בנושא, אך הנתבע ביקש סך נוסף של 1,000 ₪, אותו סירבה התובעת לשלם, משלא הוצגה בפניה אסמכתא המעידה על התקדמות הטיפול בעניין. הנתבע, כך לטענת התובעת, התחמק מפניותיה וסירב להחזיר לה את הכסף ששילמה ו/או את השיקים שנמסרו לו.

5.לפיכך, עתרה התובעת לתשלום סך של 5,000 ₪ -סך של 2,000 ₪ עבור הסכום ששילמה לנתבע וסך נוסף של 3,000 ₪ עבור הוצאות משפט, עוגמת נפש, נסיעות וכו'.

6.בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, טען הנתבע, כי אינו דודה של התובעת והכחיש את נסיבות המקרה, כפי שפורטו בכתב התביעה. עוד טען הנתבע, כי ביום 11.12.09, התפרצו התובעת ובנה לביתו תוך שהם מקללים אותו, מאיימים עליו והופכים את הבית. הנתבע טען, כי מקרה זה חזר על עצמו פעמיים והנתבע הזמין ניידת משטרה והגיש תלונה בתחנת המשטרה. בפעם השלישית להישנות המקרה, הזמין הנתבע ניידת משטרה והתובעת נלקחה לתחנת המשטרה תוך שהיא חותמת על התחייבות שלא להתקרב לביתו של הנתבע. הנתבע העריך את נזקיו הנפשיים בסך של 10,000 ₪ בצירוף 1,000 ₪ בגין נזק שגרמו התובעת ובנה עת התפרצו אל ביתו.

7.ביום 6.9.10, נשמעו הוכחות בפני כב' השופטת צבר, וביום 13.9.10 ניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין

8.כב' השופטת צבר העדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע, שכן מצאה את עדות התובעת מהימנה ואחידה, מה עוד שעדותה נתמכה עקרונית בגרסת בעלה ובעד נוסף. בנוסף, קבעה השופטת צבר, כי הנתבע לא הכחיש שנעשתה פניה אליו בעניין השקים ואף לא הצביע על סכסוך אחר שקיים בינו לבין התובעת אשר גרם לה, כטענתו, לרדוף אחריו כפי שפורט בהרחבה בכתבי הטענות.

9.לפיכך, חייבה כב' השופטת צבר את הנתבע להשיב לתובעת סך של 2,000 ₪, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כן קבעה כב' השופטת צבר, כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, חויב הנתבע להחזיר השיקים נשוא התביעה לתובעת, וזאת לא יאוחר מתום 10 ימים מעת שיימסר לו פסק הדין.

10.אשר לתביעתו של הנתבע, דחתה כב' השופטת את הסך שנתבקש עבור נזקים נפשיים, אולם קבעה כי התובעת ובנה, יחד ולחוד, ישלמו לנתבע סך של 1,000 ₪ מאחר ושוכנעה כי התנהגו בצורה אלימה בביתו. סכום זה, כך נקבע, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. עוד נקבע, כי התובעת ובנה ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

11.במאמר מוסגר יש לציין, כי התובעת הגישה בקשה להבהרת פסק הדין, בה עתרה כי מספרי השיקים, סכומיהם ומועדי משיכתם יפורטו בפסק הדין. עוד ביקשה, כי באם לא ישיב הנתבע את השיקים במועד, ישלם לתובעת את סכום השיקים הכולל בסך של 27,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.9.11. הנתבע התנגד לבקשה זו וביום 11.10.11 ניתנה החלטת כב' השופטת צבר כי צילומי השיקים הוגשו לתיק בית המשפט במהלך הדיון בתביעה וכי "לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר מסירת השיקים על ידי המבקשת למשיב" ומטעם זה לא פורטו מספרי השיקים, סכומיהם ומועד פירעונם בפסק הדין. הבקשה נדחתה תוך שנקבע כי אין מדובר בבקשה להבהרת פסק הדין אלא בבקשה לתיקונו שהמועד להגשתה חלף.

בקשת רשות ערעור

12.הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין (להלן: "בקשת רשות ערעור") ובקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ בתיק מספר 21-06447-10-1 ובהעדר התנגדות התובעת, עיכבה כב' השופטת צבר את הליכי ההוצל"פ עד ליום 30.1.11 – היום בו נשמעה בקשת רשות הערעור.

13.כב' השופט אברהם יעקב מבית המשפט המחוזי מרכז, דחה ביום 30.1.11 את בקשת הערעור וקבע כי בית המשפט קמא לא חרג מסמכותו עת הורה על ביטול עסקה ועל השבת השיקים שקיבל הנתבע מהתובעת שכן החלטה כזו נמצאת בגדר סמכותו לאור סעיף 60 לחוק בתי המשפט. בית המשפט חייב את הנתבע לשלם למשיבים, התובעת ובנה, הוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ₪ (להלן: "ההחלטה בבקשת רשות ערעור").

14.ביום 11.12.12, הגישה המבקשת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט והמשיב הגיש ביום 23.1.13 בקשה לפסלות שופט בה עתר כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בדיון מיום 27.1.13 נשמעו טענות הצדדים וביום 5.2.13 ניתנה החלטת כבוד השופטת צבר כי לכאורה דין הבקשה להידחות שכן לבית המשפט אין הכרות מוקדמת עם מי מהצדדים, אך יחד עם זאת ובשים לב להלכה הפסוקה, לפיה הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, פסלה כב' השופטת צבר את עצמה מלדון בבקשה.