משאהדה נ' אשקלון

פסק דין

לפניי בקשת הנתבעת – המבקשת, להורות על סילוק התביעה דנן על הסף זאת בשל היעדר סמכות עניינית.

רקע כללי:

עניינו של תיק זה בתביעה כספית על סך 50,000 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו למשיבה, כך לטענתה, בעקבות עיקול אותו הטילה המבקשת על חשבון הבנק שלה ובשל מימוש כספי העיקול בהתאם לסמכותה לפי פקודת המיסים (גביה).

בקצירת האומר יצוין כי מדובר בגביית קנסות בגין דוחות חנייה שניתנו כנגד המשיבה בשנים 1997 – 1998 (ראה נספח 1 לכתב ההגנה).

המשיבה מצידה אישרה כי במועדים הרלוונטיים לקבלת הדוחות היא הייתה בעליו של רכב מסוג מאזדה מ.ר. 89-644-09 (להלן: הרכב) אולם לטענתה, רכב זה הוצא מידיה במרמה בשנת 1994 על ידי אחד, ראאד חוסני, כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט ארבל (תא 1048/01 משאהדה נ' ראאד חוסני מוסא) מיום 26.2.03.

לטענת המשיבה, מאז נטילת הרכב ממנה על ידי מר חוסני, היא קיבלה הודעות על הטלת קנסות תעבורה וחניה מרשויות מקומיות שונות, ובין היתר הודעה מחברת מלגם בשם המבקשת. כל אימת שקיבלה הודעה כזאת הייתה פונה לרשות השולחת ומבהירה כי היא אינה מחזיקה ברכב, ומשלא ננקטו הליכי גבייה הסיקה כי הקנסות בוטלו או הוסבו על שמו של מר חוסני.

באם הייתה המשיבה מקבלת התראה או דרישה מאת המבקשת או חברת מלגם, הייתה פונה אליהן בבקשה חוזרת להסבת החוב על שמו של מר חוסני.

המשיבה טוענת כי המבקשת התרשלה בכך שהטילה עיקול על חשבון הבנק שלה ומימשה כספים, מבלי ששלחה אליה דרישה והתראה בהתאם הוראות פקודת המסים (גביה) (להלן: הפקודה) ולהוראת תקנות 4 - 7 לתקנות המסים (גביה) (ולהלן: התקנות).

במעשיה הפרה המבקשת את חובת הזהירות הנדרשת מרשות ציבורית המפעילה סמכויותיה. כן נטען כי יש במעשיה משום הסגת גבול והפרת חובה חקוקה.

המשיבה טוענת כי המבקשת פגעה בקניינה ובשמה הטוב שלא כדין, ובשל כך עליה לפצותה.

בנוסף טוענת המשיבה כי חובת הפיצוי מוטלת על המבקשת אף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

טענות המבקשת:

כעולה מכתב התביעה המתוקן, טענתה המרכזית של המשיבה הינה כי לא היא נהגה ברכב שהיה רשום על שמה במשרד הרישוי בעת שבוצעו באמצעותו עבירות החניה, בגינן ניתנו הדוחות שעמדו בבסיס פעולות הגביה שננקטו על ידי המבקשת.

מכאן, כי למעשה טענת המשיבה מופנית כנגד ביצוע עבירת החניה.

בהתאם להוראות סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), במידה ולא שילם אדם את הקנס אשר הושת עליו וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שבקשותיו נדחו, רואים אותו כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

פנייתה הראשונה של המשיבה למבקשת להחזר הכספים ששילמה, התבצעה כשנתיים לאחר מימוש הכספים, ורק בחלוף חמש שנים טענה לראשונה כי לא ביצעה את עבירות החניה.

במצב דברים זה, הרי שיש לראות במשיבה כמי שהורשעה ועליה לשלם את הקנס אשר הושת עליה.

בהתאם להוראות סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הסמכות לדון בעבירות חניה מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. משכך, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה.