מרקוביץ נ' עירית נתניה ואח'

פסק דין

1.התובע עו"ד במקצועו ביקש למכור את מכוניתו שמספרה: 2244123 (להלן: "הרכב") ביום 18.3.09 בעסקת "טרייד אין", וגילה להפתעתו כי לא ניתן לבצע בה עסקה. למחרת, התברר לו במשרד הרישוי בחיפה על דבר העיקול שהטילה על רכבו עיריית נתניה, היא הנתבעת 1.

2.נתבעת 2 הינה חברה המעניקה שירותי גבייה לנתבעת 1, והיא זו שהטילה את העיקול בשמה של עיריית נתניה לצורך גביית החוב.

3.לגרסת התובע, רק כעבור כשבועיים מפנייתו הראשונה נאות לקבל פרטים מלאים מנתבעת 2, ומהם הוברר לו כי העיקול הוטל בגין דו"ח שלא שולם משנת 2000. דו"ח החנייה נרשם על שם אשתו בגין רכב קודם שהיה בבעלותה. העיקול הוטל על הרכב נשוא התביעה שהיה בבעלות התובע ורעייתו.

4.על אף שנושא החוב הוכחש ע"י התובע ורעייתו, החוב הוסדר על מנת שניתן יהא לעשות עסקה ברכב ולהקטין נזקים. התובע איננו מערער על עצם ההרשעה בעבירת החנייה שיוחסה לרעייתו, אלא טוען בכתב התביעה להתיישנות העונש (סעיף 11 לכתב התביעה).

5.עוד טוען התובע לעיקול שלא כדין כתוצאה מהתיישנות, ולפיכך רישום העיקול מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו וכנגד רעייתו. התובע אף מלין על אי הודעה במועד על עיקול רכבו, על אף שמדובר ברישום משותף לו ולרעייתו. העדר הודעה זו גרמה לו לעגמת נפש עת ניסה למכור את רכבו (סעיף 14-15 לכתב התביעה).

6.מנגד, טוענות הנתבעות כי מדובר בחוב חלוט, הודעות על הקנס נשלחו באופן תדיר ורציף כמפורט בדו"ח הממוחשב של נתבעת 2. אין התובע שאיננו בעל חוב יכול לטעון לעניין התיישנות הקנס, אלא על נזקיו בלבד.

7.הנתבעות הוסיפו וטענו כי העיקול שהוטל, הוטל כדין ולפיכך איננו מהווה לשון הרע. סוחר הרכבים לא צריך היה לדעת על העיקול, מידע זה שמור לבעלי הרכב בלבד. התובע ובעלת החוב הינם בני זוג המנהלים משק בית משותף, וחזקה כי התובע יודע על מכתבים שנשלחו לרעייתו. אין חובה שבדין על מי מהנתבעות ליידע את התובע על העיקול, ועל אף זאת הודעה כזו נשלחה הן לתובע והן לרעייתו בנפרד מייד עם הטלת העיקול.

8.בנוסף ולחילופין, טוענות הנתבעות כי התובע לא הוכיח כל נזק שנגרם לו, עסקת הרכב בוצעה כסדרה, רוכש הרכב לא הובא לעדות, ולא ברור ממה נגרמה עוגמת הנפש לתובע.

9.בפניי העידו התובע ורעייתו, ומטעם הנתבעות מר משה סעדה מטעם נתבעת 1, ועו"ד דוד רחום מטעם נתבעת 2. גב' מרקוביץ העידה כי הרכב בו בוצעה עבירת החנייה היה רכב של חברה בו נהגו מספר נהגים. עדותה זו של הגב' מרקוביץ איננה מסייעת לעילת התביעה משבחרה משיקוליה שלה שלא להצטרף כתובעת נוספת. התובע איננו יכול לטעון בשמה לא כלפי עצם עבירת החנייה עצמה – שלגביה אין לבימ"ש זה סמכות עניינית, ולא כלפי התיישנות הקנס. טענה זו שמורה לבעל החוב עצמו.

לעניין זה, יצוין כי הגב' מרקוביץ מודה בעדותה כי החליפה כתובת במהלך השנים לצורך רישום ילדיה לבי"ס אזורי חוף הכרמל, ואכן שנוי המען מופיע בדו"ח ביצוע משלוח התראות שצרפו הנתבעות.

לעניין זה, יש אף להוסיף את עדותה של הגב' מרקוביץ בחקירה חוזרת בדבר היעדרויות רבות לאור נסיעות לחו"ל עקב עבודתה, ולעיתים אף היתה מצטרפת להפלגות עם בעלה, העדה העידה כי חששה לאבד דברי דואר (ראה עדותה בעמ' 10 לפרו' מול שורות 17-21).

10.גב' מרקוביץ אף הוסיפה והעידה כי באשר לרכב נשוא התביעה עליו הוטל העיקול היא רשומה כבעלים נוסף, "הרכב היה של בעלי ואני הייתי שותפה" (עמ' 8 לפרו' שורה 17). לטענת התובע, הוא רשום כבעלים ראשי ורעייתו כ"שותף". לא מיותר לציין, כי שמו של התובע יחד עם שמה של רעייתו מופיעים כשמות בעלי הרכב. כל ניסיון ליצור "מעמדות" ברישום כבעלים ראשון או שני, או כ"שותף" ולא כבעלים נוסף, הם עניינים סמנטיים בלבד. משרשומים שני שמות במשרד הרישוי כבעלי הרכב, הרי יש להתייחס לשניהם כבעלים במשותף, ואין חשיבות לסדר הופעת השמות (ראה לעניין זה תשובותיה של הגב' רוחמה חיים עובדת משרד התחבורה בשאלת הבהרה מיום 3.1.11).

11.נוכח האמור לעיל, כי לא ניתן לערער במסגרת תביעה זו על עצם העבירה ועל נושא ההתיישנות, הרי העיקול שהוטל במשרד הרישוי הוטל כדין. שמה של בעלת החוב מופיע כבעלת הרכב נשוא התביעה. כאמור לעיל, העובדה הסמנטית אם היא מופיעה כ"שותפה" לזכות או כבעלים ראשון או שני, איננה מהווה הבדל משמעותי. כך או כך, ניתן לבצע את העיקול על זכויותיה יהיו אשר יהיו, כל עוד היא מופיעה כבעלים נוסף של הרכב במשרד הרישוי.

12.לאחר שנקבע כי הוטל עיקול כדין, כל שנותר לבדוק אם פעלו הנתבעות ישירות לאחר העיקול ובסמוך לכך בכל הקשור ליידוע התובע בדבר העיקול. טוענות הנתבעות בכתבי סיכומיהם, כי אין עליהם כל חובה שבדין להודיע על העיקול כל עוד רשום בעל החוב כאחד הבעלים. ייתכן ואין חובה כתובה בדין, ואולם אני סבורה כי נוהל ציבורי תקין מחייב יידוע כל הבעלים בנכס על דבר העיקול. אין לדעת מה טיב היחסים בין הבעלים המשותפים בנכס, וייתכן ויש ביניהם נתק. בעל נכס חייב להיות מיודע על פגיעה בזכות מזכויותיו בנכס על מנת שיכלכל צעדיו בהתאם, לפני כל עסקה קיים עיקרון הסתמכות על זכויות בנכס אם בלקיחת הלוואה, אם בעסקת מכר וכד'. יידוע בעל הזכות בעיקול היא חובה בסיסית לטעמי בכל הליך מנהלי תקין גם אם לא קיימת חובה חוקית.

13.זאת ועוד, גם אם מדובר בבני זוג אין המעקל יכול לדעת מראש את טיב יחסי בנה"ז, אם הם בנתק? ביריבות? או שמא חיים במשותף מבלי ליידע אחד את השני בהליכים משפטיים. כך או כך, קיימת חובת היידוע. במקרה שבפניי, לא הוכח ולא נטען כי יש נתק, בנה"ז ניהלו משק בית משותף והתקשורת ביניהם קיימת כל השנים וגם עתה. פועל יוצא מכך, שסביר להניח כי יידוע גב' מרקוביץ בדבר העיקול היה מגיע גם לידיעת התובע, אלא שהתובע לא ידע על כך לטענתו עד ניסיון ביצוע עסקת המכר.

14.הנתבעת 2 טוענת, כי מייד עם רישום העיקול שלחה הודעה הן לגב' מרקוביץ והן לבעלה התובע ביום 3.3.09 יום הטלת העיקול. דבר העיקול כאמור הודע לתובע תוך כדי ניסיון מכירת הרכב ביום 18.3.09, הווה אומר כשבועיים לאחר הטלת העיקול ידע התובע על הליך זה ולא מהודעת הנתבעת. נוכח סמיכות הזמנים, אני מאמינה לתובע שאכן לא קיבל כל הודעה על העיקול. אין מדובר בחלוף שנים, שייתכן ועובדה זו נשתכחה מליבו של התובע. מדובר בסמיכות זמנים שבה אין הגיון לנסות ולבצע עסקת מכר ללא סילוק העיקול בסכום קנס פעוט של כ- 1,000 ₪ לפני ביצוע העסקה. ניסיון ביצוע העסקה ללא התשלום היא הנותנת כי אכן התובע לא ידע על העיקול בזמן אמת.

15.דעתי איננה נוחה בדבר הראיה אותה צרפה נתבעת 2 להוכחת משלוח ההודעה לתובע. הודעה זו צורפה לתצהיר עדות ראשית כנספח א', נושאת תאריך 31.10.10 (?!). בתצהירו של העד עו"ד דוד רחום ציין בסעיף 11 כי העתק מהודעת העיקול מצורף ומסומן א' 1 ו- א' 2 מבלי לפרט כי עותק מהמכתב מודפס עם תאריך הדפסתו ולא עם תאריכו המקורי. הסבר זה נשמע באופן דחוק רק על דוכן העדים. יתרה מכך, לכתב התביעה צורף עותק ללא תאריך, עובדה תמוהה כשלעצמה, שכן כל אימת שמדפיסים עותק יש להניח שיופיע עליו תאריך הדפסה לדברי העד.

ביקשתי מב"כ הנתבעות לעיין בעותק המקורי שצורף לכתב ההגנה אשר הוגש לעיוני וסומן נ/1 (לכתב ההגנה צורף וסומן ה' 2). מעותק זה, עולה כי התאריך נמחק בטיפקס, מעיון מאחורי הטיפקס נמצא תאריך 29.10.09, היינו אף עותק זה הודפס עם הגשת כתב ההגנה שהוגש באותו מועד. באופן תמוה ובלתי מוסבר, לגב' מרקוביץ נמצא עותק מהמכתב המקורי הנושא תאריך 3.3.09, ולמר מרקוביץ התובע לא נמצא עותק כזה, וכל עותק שמודפס נושא תאריך המאוחר לכתב התביעה.

16.ייתכן ויש בעובדה הנ"ל תום לב, ואכן המערכת הממוחשבת לא שומרת את התאריך המקורי, ואם כך תמהני מדוע לגב' מרקוביץ כן נשאר העותק המקורי, וייתכן ואין כאן תום לב. אך מאחר וטענה זו של התובע לגבי העדר הידיעה על העיקול, היא לב לבה של התביעה, ועיקר טענתו נוכח דחיית הטענה על התיישנות, היה מן הראוי כי הסבר זה יופיע בכתבי הטענות, ולמצער בתצהיר עדות ראשית של העד. נושא זה לא צריך היה להתעורר אגב אורחא בעדותו של עד ההגנה.