מרקו נ' הרשטר גביזון ואח'

פסק דין

לפניי תביעה בגין נזקי תאונת דרכים.

התובע טוען, כי הנתבעת 1 פנתה עם רכבה בצומת ימינה ונעצרה לפני סיום הפנייה על מעבר חצייה על מנת להוריד נוסע. הנהגת ברכבו חלפה על פני רכב הנתבעת 1. או אז, החלה הנתבעת 1 בנסיעה, פגעה ברכבו וגרמה לו לנזק לאורך צידו הימני.

להגנתה, טענה הנתבעת 1, כי במועד התאונה היא עמדה עם רכבה בצמוד למדרכה, כשבכוונתה להשתלב בתנועה. בעוד רכבה בעמידה, הגיע רכב התובע, סטה ופגע ברכבה.

הנתבעת 2 ביקשה להצטרף לתיק כנתבעת נוספת, בהיותה המבטחת של הנתבעת 1, ונעתרתי לבקשתה.

בדיון שהתקיים לפניי הסבירה הנהגת ברכב התובע, כי היא הייתה בנתיב הימני מבין שניים והתקדמה לאט ובזהירות תוך שהיא מביטה במראות. לדבריה, היא ביקשה להגיע לתחנת אוטובוס שהייתה בסמוך מימין על מנת להוריד את בתה. היא אמרה, כי מימינה לא היה כל רכב שהפריע לה להשתלב בתנועה. לפתע היא שמעה "בום" וילדיה, שהיו ברכבה, אמרו לה שמישהו פגע בה. לשאלת בית המשפט אם היא ראתה את רכב הנתבעת 1 לפני התאונה היא השיבה שייתכן שהרכב היה מימינה, אבל הוא לא הפריע לה להשתלב בתנועה. בהמשך, במענה לשאלות נציג הנתבעת 2, השיבה הנהגת ברכב התובע, כי לא ראתה את רכב הנתבעת 1 וכי הוא לא היה בטווח הראייה שלה. בשלב מאוחר יותר, היא אמרה שרכב הנתבעת 1 היה בטווח ראייה רחוק שלה וכשהיא פנתה - לא היה כל רכב שהפריע לה לנסוע אל עבר התחנה.

הנהגת ברכב התובע אף הסבירה, כי אירוע התאונה היה על הקו המקווקו שבין הנתיב שבו נסעה לנתיב שהשתלב מימין.

לשאלת ביהמ"ש לגבי הבדלי הגרסאות בין כתב התביעה לגרסה שהוצגה על ידי הנהגת ברכבו במהלך הדיון, הסביר התובע, כי עורך הדין של חברת הביטוח הוא זה שניסח את כתב התביעה, וכי אותו עורך דין הסתמך על מכתב שהתובע כתב ברגע של כעס. לדבריו, בטופס ההודעה לחברת הביטוח שמסר בסמוך לתאונה הוצגה הגרסה הנכונה. התובע אישר כי הוא זה שחתם על כתב התביעה.

הנתבעת 1 טענה בדיון, כי היא עצרה את רכבה כ-5-10 מ' לפני תחנת אוטובוס כדי להוריד את בנה. לאחר שזה ירד, בעודה בעצירה מוחלטת, כאשר היא מאותתת שמאלה ובטרם החלה בנסיעה, הנהגת ברכב התובע התנגשה בה. לדבריה, לפני התאונה היא עמדה כ-2-3 דקות. היא הוסיפה, כי בנה לא ראה את התאונה, מאחר שהוא היה עם גבו אליה.

במהלך הדיון שמעתי גם את עדויותיהם של ילדיהם של התובע והנהגת ברכבו. בנם אמר שהוא לא ראה את אירוע התאונה, כי אם שמע "בום", אולם הוסיף כי ראה מהזווית שלו את רכב הנתבעת 1 מתקרב. בתם אמרה שהיא ישבה מאחור מצד ימין. כשהנהגת ברכב התובע ביקשה להוריד אותה, היא ראתה רכב שמתקרב אליהם מצד ימין. לדבריה, היא ראתה זאת כשנייה או שתיים לפני ההתנגשות.

במהלך הדיון ניסה התובע להסביר, כי אופי הפגיעה ברכבו – כיפוף בדלת האחורית-ימנית ללא שפשוף – מתיישב יותר עם הגרסה שלו ושל הנהגת ברכבו, שלפיה הנתבעת 1 התנגשה ברכבם.

נציג הנתבעת 2 הסביר במהלך הדיון, כי אופי הנזקים מלמד על ההיפך – על כך שגרסת הנתבעת 1 היא זו שסבירה יותר. זאת מאחר שהטמבון של רכב הנתבעת 1 נתלש.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים ואת העדויות, החלטתי לדחות את התביעה.

אני מעדיף את גרסת הנתבעת 1 על פני גרסתם של התובע ושל הנהגת ברכבו. קיימות סתירות מהותיות בין הגרסה שהוצגה בכתב התביעה לזו שהציגו התובע והנהגת ברכבו במהלך הדיון. בעוד שמכתב התביעה השתמע, כי הנהגת ברכב התובע ביקשה לעקוף משמאל את רכב הנתבעת 1 שעמד על מעבר חצייה, ולהמשיך לאחר מכן בנסיעה ישר, בדיון התברר, כי במקום אין מעבר חצייה וכי התאונה אירעה כשהנהגת ברכב התובע החלה להשתלב ימינה על מנת להוריד את בתה בצד ימין של הדרך בסמוך לתחנת האוטובוס.

בנוסף, יש לציין, כי בטופס ההודעה שמסר התובע לחברת הביטוח בסמוך למועד התאונה נכתב, כי הנהגת ברכב התובע נסעה ישר. התובע במענה לשאלת בית המשפט מדוע יש הבדל בין הגרסה שהוצגה בכתב התביעה לעומת גרסת הנהגת ברכבו, טען, כי הגרסה שהוצגה בהודעתו לחברת הביטוח היא הגרסה הנכונה, מאחר שהיא ניתנה בסמוך לאירוע. אולם גם הגרסה שפורטה בטופס ההודעה אינה מתיישבת עם גרסתה של הנהגת ברכבו, שהעידה מפורשות, כי היא ביקשה לסטות לימין לצורך הורדת בתה.

זאת ועוד, יש לציין, כי התרשמתי שהנהגת ברכב התובע לא ראתה כלל את רכב הנתבעת 1 לפני התאונה. גם בעניין זה הציגה הנהגת ברכב התובע גרסאות שונות כמפורט לעיל.

הבדלים מהותיים אלה בגרסאות פועלים לחובתו של התובע ולהעדפת גרסתה של הנתבעת.

גם העדויות של ילדי התובע לא שינו את מסקנתי. העד מטעם התובע סתר את עצמו במהלך עדותו. מצד אחד הוא טען, כי הוא לא הבחין באירוע התאונה ושמע את רעש ההתנגשות בלבד ומצד שני הסביר, כי הוא ראה את רכב הנתבעת 1 נוסע לעבר רכב התובע. העדה הנוספת אמרה שראתה את רכב הנתבעת 1 נוסע לעבר רכב התובע שנייה אחת או שתיים לפני התאונה. אני סבור כי לאור העובדה שעסקינן בתנועה יחסית של שני כלי רכב, העדה טעתה לחשוב, כי רכב הנתבעת 1 היה בתנועה. טעות כזו אפשרית בהתחשב במקום ישיבתה של העדה ובכך שטווח הזמן בין המועד שבו הבחינה העדה ברכב הנתבעת 1 לבין התאונה היה קצר מאוד. מאחר שרכב התובע היה בתנועה ניתן לחשוב בטעות, כי רכב הנתבעת 1 היה בתנועה על אף היותו בעמידה.

זאת ועוד, גם אופי הנזקים תומך בגרסת הנתבעות. מהתמונות של הנזק ברכב הנתבעת 1 עולה כי הטמבון של רכבה נתלש. עניין זה מתיישב עם גרסת הנתבעת 1.

סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בתוך 30 יום. מאחר שהנתבעת 2 צורפה להליכים לבקשתה, אינני עושה צו להוצאות לטובתה.