מרקו נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

האם השתתפותה של התובעת ב"קבוצת ריצה" מהווה "פעילות נלווית לעבודה" והאם פציעתה בדרכה לאימון היא תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי? בשאלה זו עלינו להכריע בהליך דנן.

העובדות:

התובעת, ילידת 1957, עובדת במפעל "טבע" בנתניה.

במועדים הרלוונטים לתביעה, היתה התובעת פעילה ב"קבוצת ריצה" שמימן המעביד. הקבוצה מנתה 5-6 עובדים שהתאמנו יחד אחת לשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, טרם תחילת יום העבודה במפעל.

ביום 7/10/10 בסביבות השעה 06:00 התובעת החנתה את רכבה בחניון של המעביד, השאירה את תיקה ברכב והחלה לצעוד לכיוון ה"ספורטק" הסמוך למפעל "טבע" לצורך קיום אימון של קבוצת הריצה.

יתר חברי הקבוצה כבר היו עם המדריך בתוך הספורטק, כאשר התובעת נתקלה בקבוצה של כלבים משוטטים. אחד מהכלבים נשך את התובעת באזור השוק, וגרם לה לפצע נשיכה שהצריך קבלת טיפול רפואי.

האם אימוני קבוצת הריצה הם פעילות נלוית לעבודה?

פסיקתו העקבית של בית הדין הארצי לעבודה מכירה בכך שההגנה שניתנת לעובד במסגרת פרק "נפגעי עבודה" שבחוק הביטוח הלאומי, איננה חלה רק על הפעילות שמבצע העובד לצרכי מעבידו, אלא שהיא נפרסת גם על פעילות נלווית לעבודה, לרבות, בנסיבות מסויימות, גם על השתתפות בפעילות ספורטיבית כמו גם בפעילות חברתית שקיימת זיקה ברורה בינה לבין העבודה (ראה עב"ל 91/99 אלברט אילוז נ' המל"ל מיום 17/1/02).

המבחן המוביל, לצורך הכרעה בשאלת הזיקה שבין הפעילות לבין העבודה הוא מבחן התכלית, היינו - עד כמה היתה הפעילות נשוא העניין אינטרס של המעביד, עד כמה המעביד גילה בה עניין ועודד אותה, ועד כמה השתלבה בפעילות המעביד והייתה חלק ממנה. מבחני המשנה שמקובל להזכיר בהקשר זה, על מנת להכריע ביחס לאופי הפעילות ולמהותה הם – זהות הגורם המארגן והמממן, האם הפעילות נעשתה בשעות עבודה, האם שולם לעובד שכר בגין השעות שהקדיש לפעילות, האם הייתה חובת השתתפות בפעילות ועוד כיו"ב.

מהתמונה העובדתית שנפרסה לפנינו עולה כי בנסיבות דנן, מבחני המשנה השונים אינם מובילים למסקנה משפטית אחת ביחס לזיקה בין הפעילות בקבוצת הריצה לבין העבודה של התובעת ב"טבע".

נציין כי מהראיות שבפנינו עולה כי מדובר בפעילות שאיננה פעילות חובה והרוב המוחלט של עובדי "טבע" לא נטל בה חלק. קבוצת הריצה החלה לפעול בשנת 2010 ובמועדים הרלוונטים לתובענה היתה בשלביה הראשונים וכללה שישה רצים בלבד.

הקבוצה התאמנה עם מדריך חיצוני (שאיננו עובד "טבע") שקבע את תוכנית האימונים. "טבע" מימנה את עלות המדריך וכן את עלות הבדיקות הרפואיות לעובדים, בטרם תחילת הפעילות, המדריך החיצוני קבע את תוכן הפעילות באופן עצמאי, כאשר האימון עצמו לא דרש כל תאום ושילוב עם הפעילות במפעל.

האימון נערך אחת לשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שעות העבודה, על חשבון זמנם הפנוי של העובדים. האימון התבצע מחוץ למקום העבודה, ועם זאת היה בסמוך לעבודה ובסמוך לשעות העבודה ומעדותה של התובעת עולה כי התאפשר לעובדים להתקלח ולאכול במקום העבודה לאחר האימון (לאחר שהחתימו כרטיס "כניסה לעבודה" בסיום האימון).

בעיקרו של דבר הרצים התייצבו לאימון בבגדי ספורט ובנעלי ריצה שלהם, ועם זאת, הוצגה לבית הדין חולצת ריצה שעליה כיתוב של טבע. לא ברור באיזה שלב ניתנה החולצה לחברי הקבוצה ובאיזה הקשר.

אשר להשתתפות של הקבוצה במרוצים הפתוחים לציבור, מעדותה של התובעת עולה כי במועדים הסמוכים לאירוע נשוא התביעה, ככל שחברי הקבוצה ביקשו להירשם לתחרויות ריצה הם עשו כן באופן עצמאי, כל אחד בנפרד ואולם בשלב מאוחר יותר (במועד שלא הוברר) השתנתה המתכונת וכיום חברת טבע היא שרושמת את הרצים לתחרויות באופן מרוכז.

לאור מבחני המשנה, אשר לא מובילים כולם לתוצאה אחידה יש לבחון את העדויות שבפנינו ביחס לאומד דעתם של העובד והמעביד ביחס לפעילות.

התובעת הציגה לבית הדין שני מסמכים אשר אפשר שיש בהם כדי להצביע על העמדה של המעסיק ביחס לתכלית הפעילות של קבוצת הריצה.

האחד, מכתב שנשלח אליה מגב' שירי שני, מנהלת משאבי אנוש פלנטקס אביק ביום 3/1/12, (אשר נחזה כתשובה לפניה של התובעת מיום 9/12/11 אשר איננה בפנינו) במכתב, שהעתק ממנו צורף לכתב התביעה נכתב כדלקמן:

"קבוצת הריצה בה הנך משתתפת מהווה פעילות ספורט שהוקמה על ידי טבע ובעידודה, פעילות זו ממומנת על ידי החברה ונתמכת על ידה. פעילות זו אינה מהווה כחלק משעות העבודה ומשתתפיה אינם מקבלים שכר עבור השתתפות בפעילות."