מרק שורצמן נ' הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות ה

פסק דין

ערעור זה מופנה כנגד החלטת הועדה הרפואית העליונה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, מיום 3.5.09 לפיה אישרה החלטת הועדה הרפואית מן הדרג הראשון, וקבעה את דרגת נכותו של המערער בשיעור 50% (כולל תקנה 12).

בהודעת הערעור טען המערער באופן כללי כי הועדה לא קיימה את הנוהלים המתחייבים מהוראות החוק והתעלמה ממצבו הרפואי כפי שהוצג על ידו בהסתמך על מסמכים רפואיים שהוגשו.

בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידי המערער, סמוך לדיון, נטען כי לקה בהתקף לב לפני מספר שנים והאירוע גרם להחמרה במצבו הרפואי. כן התייחס המערער לשאלות שנשאל במהלך בדיקתו על ידי רופאי הועדה, אותן ראה מבזות ומשפילות.

בדיון שהתקיים בפני הסתבר כי המערער מלין בעיקר על אי ההכרה בנכות שנגרמה לו בשל מחלת הלב.

עוד ציין כי להשקפתו שיעור הנכות שנקבע לו אינו משקף את מצבו.

עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית מעלה כי תלונות המערער נרשמו ובהמשך נשאל המערער שאלות הנוגעות לתפקודו היומיומי. הועדה ציינה כי הינו עצמאי בכל הפעולות היומיומיות, קורא עיתונים, צופה בטלוויזיה, בקשר עם ילדיו ועוזר לאשתו החולה. מעולם לא היה בטיפול פסיכיאטרי בשל חששות מסטיגמה, בבדיקה נמצא המערער עירני, צלול, מתמצא, מדבר לענין, מגלה חוש הומור וללא עדות לדיכאון קליני הפרעות בחשיבה או בתפיסה.

הועדה גם עיינה באישור מרופא המשפחה ממנו עולה כי המערער אינו מקבל טיפול תרופתי הרגעתי ומצבו הכללי יציב.

לאור האמור לעיל, החליטה הועדה ששיעור הנכות שנקבע למערער תואם את מצבו הנפשי הקשור לרדיפות.

המערער מלין על כך שהועדה "זקפה לחובתו" את העובדה שאינו דמנטי ומגלה חוש הומור.

סברוני כי המערער רואה פנים שלא כהלכה בדברי הועדה, אשר פירטה את הנתונים הרלבנטיים לבחינת תפקודו ומצבו הנפשי. שיעור הנכות אותו קובעת הועדה הינו פועל יוצא של מידת המגבלה התפקודית וההתאמה החברתית.

על פי הוראת תקנה 34ד-ה' לתקנות, בוחנת הועדה את הקריטריונים הבאים:

(ד) ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבירה 30%.

(ה) ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר 50%".

הועדה סברה, בהסתמך על הנתונים שצויינו לעיל, כי שיעור נכותו של המערער אינו מגיע למידת החומרה המצויינת בס"ק (ה) וקבעה את שיעור נכותו כ- 40%, דהיינו חמור יותר מס"ק (ד) ופחות קשה מזה שבס"ק (ה).

בהחלטתה זו פעלה הועדה על פי הסמכות הנתונה לה ולא מצאתי כי נפל פגם משפטי בשיקוליה.

עוד טוען המערער, כי לנוכח סבלו בתקופת השואה, יש להכיר גם במחלת הלב ממנה סובל כקשורה לרדיפות. הכרה בפגימה נוספת אינה בגדר סמכות הועדה הרפואית העליונה והוסבר למערער כי עליו לפנות לרשות המוסמכת לצורך הכרה בפגימה זו.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום 14.3.2010 בהעדר הצדדים.