מרק נ' הראל חברה לבטוח בעמ ואח'

החלטה

לפני בקשת הנתבעות (להלן: המבקשות) להתיר להן להביא ראיות לסתור את פסק הדין שניתן בבית המשפט לתעבורה בפתח-תקוה בת.ד. 55-03-12, מכוח סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, (להלן: פקודת הראיות).

הרקע לבקשה

עניינה של תובענה זו בתביעת התובע (הוא המשיב) לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בעקבות פציעתו הנטענת בתאונת דרכים ביום 7.5.10.

לטענת המשיב, ביום התאונה רכבו הוא ואחיו פליקס על אופניהם, בדרכם חזרה מהעבודה לביתם. הם רכבו האחד ליד השני כשלפתע רכב שהיה נהוג בידי המבקשת 2 פגע בו והוא הועף על המדרכה ונפגע. גם אחיו, פליקס, נפגע.

לטענת המבקשות, המבקשת 2 פגעה באחיו של המשיב, אך לא במשיב. לגרסתן, המשיב כלל לא נפגע מפגיעת רכב המבקשת.

בגין התאונה הוגש נגד המבקשת 2 כתב אישום (ת.ד. 55-03-12). בכתב האישום הואשמה המבקשת כי נהגה בחוסר זהירות, לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, התקרבה יתר על המידה אל שני רוכבי האופניים, המשיב ואחיו, ופגעה בהם (סע' 3 לכתב האישום). כתוצאה מכך נחבל מרק קוטיק (המשיב) ופליקס קוטיק (אחיו של המשיב) נחבל חבלות של ממש, וכלי הרכב המעורבים ניזוקו (סע' 4 לכתב האישום).

המבקשת הודתה בעובדות כתב האישום והורשעה על פי הודאתה.

ביום 21.1.13 נשמעו טיעונים לעונש וניתן גזר הדין.

המשיב נסמך על הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות ומבקש לקבוע כי הממצאים והמסקנות של פסק הדין במשפט הפלילי יהיו קבילים בתביעה זו כראיה לכאורה לקביעה כי המבקשת פגעה בו בעת שרכב על אופניו, הן כלפי המבקשת 2 והן כלפי מבטחתה כחליפתה וכמי שאחריותה נובעת מאחריות המבקשת.

בבקשה שבפניי, עותרות המבקשות להתיר להן להביא ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע מכוח סעיף 42ג לפקודת הראיות.

טענות הצדדים

לטענת המבקשות, המבקשת כפרה לכל אורך הדרך בהאשמה כי פגעה עם רכבה במשיב.

המבקשת מפנה לחקירתה במשטרה שם נשאלה: בכמה רוכבי אופניים פגעת? והשיבה: "במה שאני ראיתי פגעתי רק בבן אדם אחד. גם שעצרתי את הרכב לאחר התאונה והסתובבתי אחורי ראיתי רק בן אדם אחד שוכב והשני מאחוריו מנסה להרים אותו... ולא התלונן על כל פגיעה....".

המבקשת מפנה גם לדו"ח פעולה של שוטר הסיור שהגיע למקום בו ציין כי התאונה ארעה בין "רוכב אופניים לרכב" וכי הרוכב פונה ע"י מד"א ו"אחיו לא נפצע בתאונה".

המבקשות מפנות גם לפרוטוקול הדיון בבקשת אחיו של המשיב לתשלום תכוף, שם אישר האח בתשובה לשאלת ב"כ המבקשות כי הרכב פגע רק בו.

כן מפנות המבקשות לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה, שם, במסגרת הטיעונים לעונש, שבה המבקשת וטענה כי רוכב האופניים השני, כלומר המשיב, לא נפגע. "הנפגע" היחיד המוזכר בדיון הוא אחיו של המשיב ואל המשיב התייחסו הצדדים לדיון כאל "אחיו של הנפגע".

לטענת המבקשות, "טופס פסק הדין (הכוונה להכרעת הדין – י.א.) מולא, בנסיבות העניין, באופן רוטיני וטכני בלבד, מבלי לברר כלל את עובדות כתב האישום ועמדתה של הנתבעת 1 ביחס אליהן, ומבלי שנערכה הפרדה ממשית בין שלב הכרעת הדין לבין הטיעונים לעונש וגזר הדין".

בנסיבות אלה, כאשר כלל לא נשמעו ראיות בהליך הפלילי, וכאשר המבקשת עמדה על טענתה כי פגעה רק ברוכב אחד גם בשלב הטיעונים לעונש, הרי שאיסור על הבאת ראיות מטעם המבקשת לסתור את ההרשעה בנקודה זו תגרום לעיוות דין של ממש.

עוד נטען כי המבקשת 1 לא היתה צד להליך הפלילי ולא היתה לה הזדמנות להציג את ראיותיה וגם מסיבה זו יש להיעתר לבקשה.