מרציאנו נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפנינו מונחת בקשת הנתבע, להורות על סילוקה על הסף של התובענה בתיק זה.

2.הנתבע טוען כי יש להורות על דחיית התובענה על הסף, לנוכח קיומו של מעשה בית דין והעדר עילה, שכן תביעותיו של התובע הובאו בעבר בפני בית הדין וניתנו בהן פסקי דין חלוטים.

3.על פי טענת הנתבע, כתב התביעה מתעלם למעשה מפסקי דין חלוטים של בתי הדין, שניתנו בעניינו של התובע, ומוגש כמו זו הפעם הראשונה שעניינו של התובע מובא בפני בית הדין.

4.הנתבע פירט בהרחבה את פסקי הדין אשר ניתנו בעניינו של התובע וכן 28 תובענות שהוגשו ע"י התובע נגד הנתבע, כאשר בכל פסקי הדין בעניינו של התובע צויין כי הוא לא קיבל מעולם קיצבת נכות מעבודה כתוצאה מתאונת עבודה כלשהי, ומעולם לא הגיש תביעה לנכות מעבודה.

עוד הוסיף הנתבע וטען, כי גם לעניין טענותיו של התובע להחזרים כספיים, כבר נקבע בין היתר בב"ל 2132/09 (נ/1), כי דין טענה זו להידחות, ולכן תביעה זו מהווה מעשה בית דין באופן מובהק.

הנתבע מבקש כי בית הדין יפסוק כנגד התובע הוצאות לדוגמא, על מנת לגרום לתובע לחדול מהגשת תביעות סרק.

5.התובע טען בתגובתו בכתב מיום 27/10/13 ובדיון שהתקיים בעניינו ביום 9/11/13, כי ציין עשרות פעמים בפני בית הדין כי נכותו היא נכות מעבודה ולא נכות כללית והוא דורש את זכויותיו בשל נכותו מעבודה ולא נכות כללית.

דיון והכרעה

6.תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 קובעת כי:

"45א.בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:

(1)מעשה בית דין.

(2)חוסר סמכות.

(3)כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

7. בפסק הדין בעניין אבו הדואן (עב"ל 765/07 עווני אבו הדואן ואח' - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 4.9.08, לא פורסם [פורסם בנבו]), קבעה כב' השופטת וירט-ליבנה, את הדברים הבאים היפים לענייננו -

"ניתן לבסס טענה של מעשה בית דין על שני אדנים נפרדים, המבוססים על אותם שיקולים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה.

השתק פלוגתא, לעומת זאת, מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה. התנאים המצטברים לביסוס טענה של השתק פלוגתא הובאו בפסק הדין בע"ע 1521/04 עמיר רונן נ' כלל (ישראל) בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 4.4.2006):

'א.פלוגתא זהה בשני ההליכים, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב.התקיימה התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון בין אותם צדדים. תנאי זה דורש זהות בין הצדדים בשני ההליכים. הדוקטרינה של השתק פלוגתא יכול שתחול גם על מקרה בו אין זהות פורמלית בין בעלי הדין אם קיים ביניהם קשר מחייב, קירבה משפטית או עניינית או כאשר קיימת 'זהות אינטרסים' בין בעלי הדין בהליך הראשון לבעלי הדין בהליך השני, (ראו יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמודים 1193-1194 והאסמכתאות שם). לתנאי הדורש התדיינות באותה פלוגתא יש לבחון האם לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית במשפט" ביחס לאותה פלוגתא. לערכאה השיפוטית נתון שיקול דעת. עליה לקבוע באילו נסיבות יוחל הכלל של השתק פלוגתא. יש לבחון את הנסיבות. יש לבחון האם לבעל הדין שמבקשים להשתיקו היתה הזדמנות מלאה להתדיין באותה פלוגתא ולהציג את עמדתו בצורה נרחבת. עתים ניתן לראות השתק פלוגתא בין צדדים שונים כאשר במקום בעלי הדין במשפט הראשון באים חליפיהם הנכנסים לנעליהם כגון קונה הבא בנעלי מוכר, יורש הבא בנעלי מוריש. ואילו אלה שיש להם זהות אינטרסים עם בעלי הדין במשפט כפופים להשתק אם בפועל היה להם יומם במשפט הראשון (יעקב קדמי, שם עמוד 1195).

ג.ההתדיינות הראשונה מסתיימת בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא תוך קביעת ממצא פוזיטיבי לגביה להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.