מרחום נ' עירית פתח תקוה

פסק דין

לפני תביעת התובע כנגד הנתבעת בגין נזק שנגרם לו, לטענתו, בגין הגשת דוח חניה ללא הצדקה.

אין חולק, כי ביום 13.12.07 קיבל התובע דו"ח בגין החניית קטנוע על המדרכה ברח' חיים עוזר 22 בפתח תקווה. בעקבות בקשת התובע להישפט, נערך דיון ביום 15.3.09, ובו הגיעו הצדדים להסדר טיעון על פיו התובע הודה, הורשע ונגזר עליו לשלם 250 ₪ (במקום 500 ₪ שהיה הקנס המקורי). ביום 15.3.09 ביקש התובע לחזור בו מהודאתו, בטענה כי לאחר ההרשעה בירר וגילה כי במקום בו חנה לא היה תמרור האוסר על חנית אופנועים. בקשתו של התובע נענתה וביום 21.5.09 התקיים דיון הוכחות בתיק. בדיון זה העידה מטעם התביעה מפקחת החניה. לפי עדותה, בדצמבר 2007 היו ברחוב חיים עוזר תמרורים מפוזרים במוקדים מסויימים לאורך הרחוב. לדבריה, איסור החניה ברח' חיים עוזר 22 נאכף על ידה בהתאם לתמרור שניצב באותה עת ברח' חיים עוזר 12 פינת רח' ההגנה. בחקירתה הנגדית אישרה כי תמרור זה אינו ניצב עוד במקום. כשנשאלה מדוע ענתה "אין לי מושג... אין לי מושג למה הוא הורד". התובע הציג מצידו תעודת עובד ציבור של מנהלת אגף התנועה בפועל בנתבעת, לפיה "ברחוב חיים עוזר 28... קיים תמרור שאוסר חניה על המדרכה לרכב נכה ולרכב מנועי בעל 2 גלגלים. התמרור הוצב בתאריך 14.11.07. ברחוב חיים עוזר לפי החלטת ועדת התנועה 5/06 מתאריך 23/10/06 היה אמור להיות שלט "איסור חניה על המדרכה כולל רכב נכה וכלי רכב דו גלגלי" אך אין באגף התנועה נתונים על הצבת השלט הנ"ל, ובכלל זה בין ספרים 12 ל – 24 למעט השלט הנמצא ברח' חיים עוזר מס' 28". בית המשפט זיכה את התובע, בקובעו כי על פי תעודת עובד הציבור "עולה כי אין כל ראיה שבמועד הרלוונטי דצמבר 2007 היה תמרור האוסר על העמדת רכב דו גלגלי בחיים עוזר 22. מאידך גיסא, קיימת ראיה פוזיטיבית כי ברח' חיים עוזר 28 הוצב תמרור כאמור. יתר על כן. אין מחלוקת כי כיום אין כל תמרור במקום והדבר אינו מהווה עבירה".

בתביעתו עתה, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי על נזק שנגרם לו בגין מתן הדוח לעיל ונקיטת הליכים משפטיים מיותרים. לדבריו, נגרמו לו בפרשה ההוצאות הבאות: הסבת דוח החניה על שמו, למרות שהקטנוע אינו רשום בבעלותו, התכתבויות עם העיריה על מנת לקבל את תעודת עובד הציבור, מוניות לבית המשפט ויומיים עבודה. כמו כן תובע פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו, וכיסוי הוצאותיו בהליך האזרחי הנוכחי.

אין צורך לומר, כי הסכום הנתבע על ידי התובע בגין הנזקים הנטענים (10,000 ש"ח) הוא מופלג עד מאד ונטול כל פרופורציה למהות העניין. יתר על כן. סכומי ההוצאות הנטענות לא פורטו כלל, ולא צורף ולו בדל מסמך המאשר את קיומם, לרבות לעניין אבדן שכר בגין שני ימי עבודה לצורך דיוני ההליך הפלילי.

זאת ועוד. רובם המכריע של הנזקים הנטענים הינם למעשה בגדר הוצאות הגנה של התובע בהליך הפלילי. על פי הדין, הסמכות לפסוק לנאשם את הוצאות ההגנה שלו בנסיבות המתאימות נתונה בידי המותב שדן באותו הליך, ובענייננו – בית המשפט לעניינים מקומיים (ס' 80 לחוק העונשין התשל"ז – 1977). ככלל, הלכה היא כי פסיקת הוצאות המשפט נתונה תמיד לשיקול דעתה של אותה ערכאה שדנה בהליך. בענייננו לא ראה בית המשפט לעניינים מקומיים לחייב את הנתבעת בהוצאות הגנתו של התובע. התובע לא עתר לפסיקת הוצאות כאלה טרם מתן פסק הדין או לאחריו, וכן לא הגיש ערעור על היבט ההוצאות של פסק הדין. בכך נסתם הגולל על זכותו לבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות ונזקים שנגרמו לו במסגרת הגנתו בהליך הפלילי, והוא מנוע מלשוב ולתבוע הוצאות אלה עצמן בלבוש של תביעה אזרחית לפני ערכאה אחרת.

מעבר להוצאות הנטענות לצורך הגנתו, תובע התובע פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב עוולה לכאורית של הנתבעת במתן דו"ח ללא הצדקה. כידוע, לא כל התרגזות ותחושת מרמור המתעוררת בלב איש, עולה כדי עוגמת נפש הצדיקה על פי דין פיצוי כספי. בלא להקל ראש ברגשות הכעס של התובע נוכח הדו"ח, איני סבורה כי הללו עולים כדי ראש נזק המצדיק פסיקת פיצוי. בהקשר זה אין להתעלם מכך שההליך הפלילי התנהל כסדרו, לתובע ניתן יומו, התאפשר לו גם לחזור מהודאתו הראשונית, ובסופו של יום אכן זוכה. כמו כן אין להתעלם מכך שמדובר בכספי ציבור, המשמשים לטובת הכלל.

התובע טוען כי בסופו של יום יצא שכרו בהפסדו, שכן עמידתו על צדקתו וניהול ההליך עד תומו גרמו לו הוצאות והפסדים שעלו על סכום הקנס אותו היה אמור לשלם במסגרת הסדר הטיעון. ניתן להבין את תחושותיו של התובע, ואולם בכך אין כדי לסיע לו. ראשית, כבר בואר כי ההוצאות וההפסדים הנטענים לא הוכחו באופן מספק. שנית, תרופתו של התובע בהקשר זה היתה, כאמור, במסגרת פסיקת הוצאות ההגנה בהליך הפלילי, ומשלא מיצה התובע נושא זה בפני הערכאה המוסמכת, לא ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור ולתקן את המעוות במסגרת תביעה אזרחית.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"ד תמוז תש"ע, 06 יולי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: