מרום נ' ויחובוי ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 15.5.12 בתל אביב.

2. לטענת התובעת, נכנסה עם רכבה לרחוב התאנה, שהינו רחוב ללא מוצא, על מנת להחנות. התובעת עמדה עם הפנים לכיוון היציאה מהרחוב והמתינה לרכב נוסף שיצא מהחניה מצד הכביש. התובעת עמדה באמצע הכביש שהינו צר והיתה במצב עצירה מוחלטת בהמתינה לרכב שיצא. לפתע הרגישה מכה חזקה והבחינה כי רכב הנתבעים מסוג משאית נסע לאחור ופגע ברכבה עם חלקו האחורי. התובעת טענה כי כנראה התכוון הנהג לנסוע לאחור על מנת לצאת מהרחוב ללא המוצא. אך, עשה זאת ללא מכוון וללא שדה ראיה ולכן פגע ברכבה. לאחר התאונה, התנצל הנהג בפניה. התובעת ציינה כי ככל הנראה הנתבע 1 הבחין בה דקות ספורות קודם לכן יוצאת לכיוון היציאה מהכביש, החל בנסיעה לאחור ולא שם לב שהתובעת עמדה בכביש בהמתינה לרכב היוצא מחניה.

3. לטענת הנתבעים, רכבם עמד ללא נהג ועם מנוע כבוי, ברחוב התאונה. הנתבעים טענו כי בעת שהנתבע 1 ושותפו פרקו את הרכב, החלה התובעת בנסיעה לאחור ופגעה ברכב הנתבעים.

4. התובעת חזרה בפני על גרסתה לפיה נכנסה לכביש שהינו צר וללא מוצא בחפשה אחר חניה. התובעת הסתובבה במגרש החניה והבחינה בנתבע 1 ושותפו פורקים סחורה. התובעת חזרה לכיוון תחילת הכביש ונעצרה במרכז הכביש, למשך מספר שניות, לאחר שהבחינה ברכב המפנה מקום חניה. הנתבע 1 ושותפו סיימו לפרוק את הסחורה, החלו לנסוע לאחור לצאת מהרחוב ופגעו ברכבה. לאחר התאונה התנצל הנתבע 1 בפניה וביקש להחליף פרטים בעוד שותפו גער בה מדוע עומדת היא באמצע הכביש וכי אמורים היו לראות את רכבה במצלמה ובמראות. התובעת הכחישה גרסת הנתבעים לפיה היא זו שנסעה לאחור ופגעה ברכבם וטענה כי גרסת הנתבעים לפיה חנו בכביש והיא חלפה על פני רכבם אינה סבירה מאחר והכביש צר ומעבר רכבים במקביל, איננו אפשרי.

5. הנתבע 1 טען כי מדובר ברחוב צר ורכבו עמד ברחוב על מנת לפרוק סחורה. הנתבע 1 טען כי הבחין בתובעת נכנסת לרחוב, מחפשת במבטה כתובת ונתן לה לעבור. הנתבע 1 טען כי לאחר שסיימו לפרוק, התיישב ברכב, שלא היה מונע ודלתו היתה פתוחה, והסתכל במפה במטרה להבין לאן עליו לנסוע. לפתע חש מכה והבחין כי התובעת פגעה במשאיתו מסיבה שאיננה ידוע לו. הנתבע 1 הודה כי מדובר בכביש ללא מוצא וכי על מנת לצאת מהכביש היה עליו בהמשך לנסוע לאחור. הנתבע 1 הודה כי מדובר בכביש צר אך התובעת יכולה לעבור במקביל למשאית אם רכב אינו חונה בצד הכביש.

עד מטעם הנתבעים טען כי פרקו סחורה בכביש ולא במגרש החניה ולאחר שסיימו נכנסו לרכב אך בטרם הניעו שמעו רעש והבחינו כי התובעת פגעה ברכבם מאחור. לאחר התאונה הודה כי טען בפניה כי קיימות מצלמות במשאית וגער בה על כך שהיא חוסמת את הכביש. העד הסביר כי התכוון לכך שלאחר התאונה חסמה התובעת ברכבה את הכביש.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני מעדיפה את גרסתה של התובעת וקובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובעת והיא מהימנה עלי. מנגד עדותו של התובע והעד מטעמו היתה רווית סתירות וחסרת עקביות. כך: עדותם בפניי לפיה ישבו ברכב שלא היה מונע, סותרת לחלוטין את גרסתם בכתב ההגנה לפיה הרכב עמד ללא נהג. בנוסף, טענת הנתבע לפיה התובעת הצליחה לעבור על פניו איננה מתיישבת עם גרסתו לפיה הכביש צר. בנוסף, העד הודה כי גער בתובעת על כך שהיא עומדת באופן שחוסם את הכביש, דבר המתיישב עם גרסתה לפיה המשאית נסעה לאחור ופגעה בתובעת שעמדה במרכז הכביש. כמו כן, העיד הנתבע כי לצורך יציאה מהרחוב היה עליו לנסוע אחורנית בדיוק באופן שתואר ע"י התובעת.

7. הואל ושוכנעתי כי התאונה ארעה בעת שהנתבע 1 נסע לאחור במטרה לצאת מכביש ללא מוצא, סבורה אני כי היה על הנתבע לשים לב ולבצע הנסיעה לאחור בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל עד אשר הדרך מאחוריו תהיה פנויה. שכן, כידוע מוטלת חובת זהירות מוגברת על רכב הנוסע לאחור. יתרה מכך, כשמדובר במשאית בעלת שדה ראייה מוגבל, היה עליו להיעזר במכוון בעת ביצוע הנסיעה לאחור. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

8. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובעת "אשם תורם" לקרות התאונה. התובעת הודתה כי נעצרה במרכז הכביש בהמתינה לרכב המפנה מקום חניה. בכך יצרה התובעת סיכון לרכבים האחרים לרבות רכב הנתבעים שיצא בנסיעה לאחור ולא ציפה שרכב התובעת ייעצר במרכז הכביש. לפיכך, סבורה אני כי התובעת יצרה סיכון, שאף הוא היה גורם להתרחשות התאונה.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובעת "אשם תורם" של 10% לקרות הנזק ולהפחיתו מהנזק הישיר ושכ"ט השמאי בהם נשאה התובעת. בנוסף, מצאתי לנכון לדחות רכיב אובדן ימי עבודה בהעדר הוכחה בדו"ח רו"ח ואישור מעסיק.

9. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 7,452 ₪ (המהווים 90%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 29.2.12 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, 23 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: