מרוז נ' פינטו ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית בגין כשלון תמורה במתן שירותי פרסום למסעדה ע"י התובע בחוברת פרסום מסעדות, המשווקת על ידו(להלן-"הפרסום"). התובע טוען, כי הנתבעים 1 ו-2 הזמינו ממנו שירותי פרסום למסעדה שבבעלותם, בשנים 2007-2008 ולמרות שהשירות ניתן על ידו, הם נמנעו מתשלום כלשהו בגינו ולא השיבו לדרישותיו מהם. משלא עלה בידו לאתר את הנתבעים 1 ו-2 נודע לו כי הנתבעת 3 והנתבע 4 שהוא בעל מניות בה, רכשו את המסעדה נשוא הפרסום וכן מחצית מזכויותיה של הנתבעת 2. בנסיבות אלו, האחריות לפרעון החוב בגין הפרסום נופלת על כתבי כלל הנתבעים בפרט כאשר קיים קשר ביניהם באופן המבסס את הזכות להרמת מסך בין החברות הנתבעות וכן כנגד הנתבעים 1 ו-4 בהיות הראשון נושא משרה בנתבעת 1 והאחרון, בעל מניות בנתבעת 3.

הנתבעים 3 ו-4, דוחים את טענות התובע בהעדר יריבות ועילה כנגדם. לדידם, אין הם אחראים לחוב שניטען שנוצר מהתחייבויותיה של הנתבעת 2 בהיותה אישיות משפטית שונה ונפרדת מהנתבעת 3 וכך גם מהנתבע 4. לא נכרת ביניהם לבין התובע חוזה ולא היה מפגש או שיח כלשהו ביניהם שיצר את היריבות. הפרסום, אם ניתן, בוצע עובר להיווסדה של הנתבעת 3 ולא היתה לה כל הנאה ממנו. בעת שהוקמה הנתבעת 3 ונירכשו גם חלק מזכויותיה של הנתבעת 2 במסעדה הבשרית בלבד מבין שתי המסעדות שהיו בבעלותה של הנתבעת 2 וניטען שפורסמו, היא לא ידעה על קיומו של החוב הניטען ואינה חבה בגינו עבור הנתבעת 2. בנוסף ניטען כי לא התקיימו הנסיבות והתנאים לפי הוראת חוק החברות, להרמת מסך בין החברות וכנגד הנתבע 4.

בהתאם להוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד–1984, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי בלבד.

בחינת המסכת העובדתית:

התובע טוען כי בשנת 2007 הוא פרסם את הנתבעת 2 בחוברת "ג'רוסלם מניוז" ונוצר חוב בגין הפרסום בסך כולל של 13,900 בהתאם לחשבוני 2045 על סך 10,400 ₪ וחשבונית 2046 על סך 3,500 ₪ (צורפו כנספח לכתב התביעה). לדבריו בעדותו למרות פניות חוזרות ונשנות שלו לנתבעים 1 ו- 2 הם סרבו לפרוע את חובם (סעיף 4 לתצהירו ועמ' 4 שורות 18-21 לפרוטוקול). לפיכך, הוא נאלץ להגיע להבנות חדשות עם הנתבע 1 , ששימש כמנהלה של הנתבעת 2 (כאמור בבקשה שהוגשה כנגדו בתיק הוצל"פ 03-21489-09-4, להלן-"תיק הוצל"פ"). לפי ההסכמות, היה עליו לפרסם את המסעדה גם בשנת 2008 ובתמורה לכך תשולם לו תמורה כוללת עבור שנים 2007-2008. בהתאם לכך, נחתם ביום 17.12.2007 הסכם חדש למתן שירותי פרסום בסך של 20,000 ₪. למרות זאת ואף שניתנו לנתבעת 2 שירותי פרסום במשך שנתיים, נמנעו הנתבעים 1 ו-2 מתשלום חובם תוך הפרת התחייבותם לשלם את התמורה. בנסיבות אלו, נאלץ התובע כדבריו, לפתוח תיק הוצל"פ ביום 4.7.2009 לביצוע תביעה על סך 21,669 ₪.

לטענת התובע, קיימת יריבות עם הנתבעים 3 ו- 4 בהתבסס על תדפיסי רשם החברות מהם ניתן ללמוד כי קיים קשר בין כל הנתבעים. הנתבעת 3 , הוקמה ביום 30.12.2007 ורכשה את המסעדה שבבעלות הנתבעת 2 וכן רכשה מחצית מזכויותיה של הנתבעת 2 . בעל המניות היחידי בנתבעת 3 הוא הנתבע 4. לאור זאת, מבקש התובע להרים מסך בין כל הנתבעים ולחייב אותם, ביחד ולחוד, בסכום התביעה.

הנתבעים 3 ו- 4 טוענים להעדר יריבות משפטית עם התובע בהיעדר קשר חוזי, משפטי או עובדתי ביניהם להזמנת הפרסום ולחוב בגינו. אין להם כל קשר עם הנתבע 1 והוא לא שימש כאורגן מטעמם ולא פעל בשמם (סעיפים 4-8 לתצהירו של הנתבע 4 שהוגש בתמיכה להתנגדות לביצוע תביעה). לדברי הנתבע 4 בעדותו, הוא מצוי בעסקי המסעדות רק החל משנת 2008 (עמ' 7 שורה 6). לפיכך, ככל שקיים חוב של הנתבעים 1 ו-2 בגין הפרסום אין לחייב את הנתבעים האחרים בגינו. בנוסף טען הנתבע 4 כי הנתבע 1 "עקץ" אותו בהתקשרות לרכישת המסעדה.

הנתבעים 3 ו-4 טענו כי עסקינן בחברות נפרדות על פי רישומי רשם החברות (נספח א' לכתב התביעה המתוקן לעומת נספח א' לכתב ההגנה). שם המסעדה שונה וכן בעלי המניות בשתי החברות,הנתבעות 2 ו-3, אינם זהים ואינם קשורים בינם לבין עצמם ואין לחייבם בגין חוב לא להם. בנוסף, הכחישו הנתבעים 3 ו-4 את עצם הפרסום נשוא התביעה וכן את פרק הזמן שניטען שהיה פרסום ובפרט להיעדר פרסום בשנת 2008. כמו כן טענו הנתבעים 3 ו-4 לשאלת הרלוונטיות של הפרסום לגביהם.

דיון ומסקנות:

הוכח כי הנתבעת 2 היא חברה פרטית שמספרה 513326348 ואילו הנתבעת 3 מספרה ברשם החברות 514069707. בהתאם לכך, כל אחת מהן היא אישיות משפטית נפרדת ושונה. כמו כן, אין חולק כי הנתבעת 3 נוסדה רק ביום 30.12.2007. בהתאם לכך, בחנתי את אחריותם של הנתבעים 3 ו-4 לחוב הניטען.

מעיון בטופס ההזמנה בבקשה לביצוע תביעה (נספח א') עולה כי ביום 17.12.2007 התחייבה הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בעבור פרסום עמוד ב"ג'רוסלם מניוז" החל מחודש ינואר 2007 ועד דצמבר 2008 קרי: 24 חודשים. מעדותו של התובע עולה כי היה פרסום בפועל פעמיים בלבד ולא 24 פעמים (עמ' 6 שורות 4-5). לדברי התובע, היות והנתבעת 2 לא הפרה את החוזה, הוא הבין "במי מדובר" והחליט לא להמשיך לפרסם (עמ' 4 שורות 18-20). בנוסף, אישר התובע בעדותו כי הוא לא נתן כלל שירותי פרסום בשנת 2008 (עמ' 4 שורה 16).

בנסיבות אלו, עדותו של התובע מתיישבת עם טענת הנתבעים 3 ו-4 כי הם לא נהנו משירותי התובע ממועד הקמתה של הנתבעת 3 רק ביום 30.12.2007 הואיל ולא ניתנו ל שירותי פרסום על ידי התובע לאחר הקמתה. הדבר נתמך בשתי החשבוניות שצורפו לבקשה לביצוע תביעה מיום 3.6.2007 בסך כולל של 13,900 ₪. בנוסף, שירותי הפרסום ניתנו בפועל בשנת 2007 בהסתמך על שתי חשבוניות בסך 13,900 ₪ ולא על חשבונית בסך 20,000 ₪ (עמ' 5 שורות 10-11). ההסכם החדש, נועד להבטיח את התשלום בגין חוב העבר אך, השירות ניתן בפועל בשנת 2007 בהסתמך על ההזמנה המוקדמת לו והחשבוניות, שהוצאו מכוחה. בהתאם לכך אני קובעת כי שירותי הפרסום, ניתנו כחצי שנה לפני היווסדה של הנתבעת 3.

התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעים 3 ו-4 ידעו על החוב כלפיו ולא התחייבו לשלמו. הנתבע בתצהירו אמר כי שלח דרישות לנתבעים 1 ו-2 ולא הציג מכתב דרישה לנתבעים האחרים.

יתירה מכך, הפרסום נשוא התביעה ניתן לשתי מסעדות שהיו בבעלותה של הנתבעת 2 , החלבית והבשרית (עמ' 6 שורה 26). הוכח, כי המסעדה החלבית נסגרה ונמכרה בדצמבר 2008 ל"גוטה", אך כנגדו לא הוגשה תביעה לדברי התובע (עמ' 6 שורות 28-31). לפיכך, גם אם היה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת 3 אחראית לחוב של הנתבעת 2 בגין הפרסום או נהנתה ממנו הרי שאחריותה היתה לכל היותר בשיעור של 25%. זאת אני קובעת הואיל ופרסום ניתן למסעדה החלבית וכן למסעדה הבשרית, אך הוכח כי המסעדה החלבית שאת פרסומה יש לאמוד ב 50% מהפרסום, נמכרה לצד ג' ("גוטה"). בנוסף, אין חולק כי הנתבעת 3 רכשה רק 50% מזכויותיה של הנתבעת 2.

בחנתי את הנאתה של הנתבעת 3 משירותי הפרסום של התובע. לא השתכנעתי כי היה בפרסום שניתן כ-6 חודשים לפני הקמתה ובהיעדר פרסום לאחר היווסדה קרי: בשנת 2008 כדי להביא תועלת או להתעשרותה על חשבון התובע. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע: (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישלם לו את שוויה". על התובע הנטל להוכיח 3 יסודות לצורך "ההתעשרות" : קיומה של התעשרות של הזוכה על ידי קבלת של נכס, שירות או טובת הנאה אחרת, קשר סיבתי בין ההתעשרות למזכה וכן כי ההתעשרות אינה על פי זכות שבדין (ראה: ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פד"י מב(1) 221, 275 ). התובע, לא הוכיח זאת בנסיבות שפורטו לעיל בהיעדר פרסום על שמה ובפרט, במועדים בהם היא יכלה להינות מהפרסום. לא הובאה כל ראיה כי הנתבעת 3 קיבלה טובת הנאה כל שהיא מהפרסום, למעט הטענה כי בוצע פרסום כשלעצמו וזאת, עבור הנתבעת 2 ובהזמנתה.

לקביעותיי לעיל יש בין היתר כדי להשליך על בחינת טענת התובע לזכותו להביא להרמת מסך בין החברות, בגין ניסיון להתחמק מחבות של הנתבעת 1 בדרך של הקמת הנתבעת 3. יוער כי לא עסקינן, בהרמת מסך בין חובותיה של חברה לבעלי המניות כי אם ראשית לכל, בין החברות הנתבעות ולאחריה, בהרמת מסך כנגד הנתבע 4.

לאחר שהוכנס תיקון 3 התשס"ה-2005 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הרמת המסך הינה חריג, שנועד למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ע"י בעליה אם הדבר צודק ונכון באותן נסיבות לפי אחד התנאים הבאים: (א) באופן שיש בו להונות אדם או לקפח נושה של חברה (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. בתנאי, שבעל המניה היה מודע לפעולות החברה לרבות עצימת עיניים שלו ולא כולל רשלנות בלבד ובשים לב לאחזקותיו של בעל המניות בחברה ומילוי חובותיו כלפיה וליכולתו לפרוע את חובותיה ( ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ - פורסם בנבו).

בהתאם למסכת העובדתית לא הוכח כי התקיימו התנאים להרמת מסך כנגד הנתבע 4 בהיעדר טיעון וראייה לפיה הנתבעת 3 אינה יכולה לפרוע את חובותיה ואף לא הוכח כי הוא נידרש לשלם את החוב לאחר הפרסום שנעשה בהזמנת הנתבעת 2 או שהיה מודע לחוב עובר להקמת הנתבעת 3 .

קיומו כשלעצמו של חוב שלא שולם ע"י הנתבעת 2 לא די בו לצורך הרמת מסך שנעשית רק במקרים חריגים. פעילותה של הנתבעת 3 רק במסעדה הבשרית וזאת הרבה לאחר מועד הפרסום, יש בהם כדי להביא לדחיית הטענה בדבר קיומם של התנאים להרמת מסך בין החברות. לא הוכח קשר בין הנתבעת 3 ובין בעל המניות בה הנתבע 4 ובין הנתבעת 2 במועד הפרסום בשנת 2007 ואין בהקמת הנתבעת 3 משום ניסיון להונות או לקפח את התובע ולהימלט מתשלום חובה של הנתבעת 2 כלפיו. מטבע הדברים, אין בפרסום שנירשם בו כי הוא לשנת 2007 כדי לסייע לנתבעת 3 בפעילותה בשנת 2008 ואילך גם היכן שציוד במסעדה הבשרית שנרכשה משמש את התבעת 3 מעת שהחלה בהפעלתה. לא הוכח קשר סיבתי בין החברות בניסיון להונות את התובע ונכונים הדברים בפרט משלא הוכח כי הנתבעת 3 , היתה מודעת לקיומו של החוב בזמן הקמתה ועם רכישת 50% ממניותיה של הנתבעת 2 ובהיעדר תועלת עבורה מהפרסום.