מרואן ארנאווט נ' אבו סביח ואח'

החלטה

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע.

להלן פירוט השתלשלות ההליכים עד כה.

ביום 24.9.12 ניתנה החלטה במעמד צד אחד, בבית המשפט השלום בירושלים (בת"א 40902-09-12 ע"י כב' השופטת רנר), במסגרתה ניתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיב 2 למנוע מן המשיב 1 מלהיכנס לדירה. בעקבות החלטה זו, הגיש המשיב 2 בקשה לביטול החלטה זו, ולהסרת "פלישה טריה". ביום 21.10.12 התקבלה בקשתו של המשיב 2 (ע"י כב' השופטת רנר) שהורתה על ביטול ההחלטה מיום 24.9.12 וקבעה כי על המשיב 1 לפנות את הדירה בתוך 7 ימים.

המשיב 1 הגיש בקשת רשות ערעור על החלטתה של כב' השופטת רנר מיום 21.10.12 וזו נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 24046-11-12 ע"י כב' השופט רומנוב). ביום 17.2.13 דחה כב' השופט רומנוב את הבקשה. המשיב 1 הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 17.2.13 וביום 26.2.13 דחה כב' השופט רומנוב את הבקשה. לטענת ב"כ המשיב 2, המשיב 1 אף הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אולם זה נדחה, משום שלא הופקד ערבון כספי. המשיב 2 פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש ההחלטה מיום 21.10.12 ונקבע מועד לפינוי הדירה ביום 11.06.13. ביום 10.6.13 הגיש המבקש בקשה למתן צו זמני לעיכוב הפינוי בפני בית המשפט השלום בירושלים (ת"א 18556-06-13). ביום 29.7.13 דחתה כב' השופטת מלכה אביב את הבקשה וקבעה כי ככל שהמבקש יפנה את הדירה תקינה ושלמה עד יום 10.8.13 יקבל המשיב 2 סך של 25 אלף ₪ מהכספים שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט (להבטחת נזקי המשיבים), והיתרה תושב למבקש. בנוסף נקבע, כי ככל שהמבקש לא יפנה הדירה עד למועד הנקוב, יקבל המשיב 2 את מלוא הפיקדון שהופקד בקופת בית המשפט. ביום 12.8.13 הגיש ב"כ המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 29.7.13. בקשה זו נדחתה ביום 20.8.13 ע"י כב' השופטת שניידר, ולנוכח העובדה שהמבקש לא פינה את הדירה עד יום 10.8.13, הורה בית המשפט קמא על העברת הפיקדון לב"כ המשיב 2. ביום 26.8.13 הגיש ב"כ המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת אביב מלכה מיום 29.7.13, ובמקביל הגיש את הבקשה דנן, לעיכוב ביצוע החלטתה של כב' השופטת שניידר מיום 20.8.13.

לטענת ב"כ המבקש, משמעות אי עיכוב הביצוע היא פינוי שוכר שנמצא יחד עם משפחתו בדירה נשוא המחלוקת, והותרתו ללא קורת גג לאחר ששילם את דמי השכירות בגין הדירה. כמו כן, הדבר יביא לריקון מתוכן של בקשתו לרשות ערעור. לטענתו, ההחלטה לדחיית עיכוב הביצוע ניתנה ללא הנמקה, דבר המהווה כשלעצמו, עילה לעיכוב ביצוע.

לטענת ב"כ המשיב 1, אין לו עמדה בבקשה לעיכוב ביצוע מבחינת צו הפינוי והוא משאיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. לדבריו, אבסורד הוא כי בית המשפט קמא הטיל הוצאות אך ורק לטובת המשיב 2, שכן גם למשיב 1 נגרמו הוצאות בגין הגשת התגובה מצדו. לדידו, החלטת בית המשפט קמא מעלה תמונה לפיה למשיב 1 קיים אינטרס לכאורה בעיכוב הביצוע, דבר שאינו נכון. לדבריו, המשיב 1 מכר את הדירה למבקש וכי אכן קיים סכסוך ביניהם בעניינה.

לטענת ב"כ המשיב 2, מדובר בניסיון נוסף מצדם של המבקש והמשיב 1 להשתלט על הדירה על ידי נקיטה בסחבת, ושימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתו, כל הסכסוך שבין המבקש והמשיב 1 אינו אלא "תרגיל עוקץ", המתבטא בהגשת תביעות שקריות בתיאום מראש מצדם של המבקש והמשיב 1. לדבריו, מספר מותבים דחו את בקשות רשות הערעור, שהוגשו על ידי המשיב 1, לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי נגדו. לדבריו, לאחר הליכים אלו, זמם המשיב 1 יחד עם המבקש תובענה, לפיה הוצג המבקש כמי שרכש את הנכס מידי המשיב 1 קודם להליך המשפטי שהתקיים בין המשיב 1 למשיב 2. לטענתו, תובענה זו והבקשה למתן צו המניעה הזמני, הוגשו יום לפני הליך הפינוי שהיה קבוע ליום 11.6.13, כשמטרת הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני הייתה לגרום לנזק כספי ונפשי למשיב 2, וזאת בכדי להראות לו כי לעולם לא יוכל להוציא לפועל את פסק דין לפינוי הדירה שקיבל בפני מספר ערכאות. לטעמו, אין מדובר בהליך פינוי רגיל אלא באנשים שפלשו לנכס, ומכאן שאין כל טעם לתת צו לעיכוב ביצוע. ב"כ המשיב 2 סבור כי סיכויי הערעור בתיק זה הנם אפסיים, כשמשמעות קבלת הבקשה, הנה מתן אות הצלחה לזייפני קרקעות.

לעניין תגובת המשיב 1, טוען ב"כ המשיב 2 כי אין מדובר בבקשה לצו עיכוב ביצוע אלא בהליך שמטרתו תרמית, הונאה וסחיטה. לטענתו, המשיב 1 ניהל במשך שנים ארוכות הליך משפטי, מבלי לציין כי מכר את הנכס לצד ג', איש קש, הלוא המבקש, במטרה לפתוח הליך נוסף של התדיינות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ומשלא הגיש ב"כ המבקש תשובה מצדו לתגובת המשיב 2 (שהוא מטבע הדברים המתנגד העיקרי) , חרף החלטתי מיום 30.9.13,ולמרות שתגובת המשיב 2 חייבה התייחסות מהותית לטענות שהופיעו בה, שכן היא הצביעה בין השאר על כשלים רבים בעצם הבקשה לעיכוב הביצוע הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

דיון

במסגרת בחינתה של בקשה לעיכוב ביצוע, על בית המשפט להתחשב בשיקולים הבאים:

"צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים: ראשית, על מבקש עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים. שנית, עליו להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. לעניין זה על המבקש להוכיח כי באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יהא זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו [ראו, למשל: בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1) 334, 335 (1989)]." (רע"א 7874/12 עזבון המנוח ברנשטיין בצלאל ז"ל נ' יעקב מ. בויאר, 1.11.12).

כאמור, בהליכים קודמים שהתנהלו בין המשיב 1 למשיב 2, נדחו בקשותיו של המשיב 1 לעיכוב ביצוע הפינוי, וכאמור גם במסגרת ההליך הנוכחי, דחה בית המשפט קמא את בקשותיו של המבקש לעיכוב ביצוע הפינוי.

ברור שעניינה של תביעת פינוי דרך כלל אינה כעניינה של תביעה כספית אשר ברגיל אינה מצדיקה עיכוב ביצוע. יחד עם זאת, גם לעניין תביעות הפינוי קבעה הפסיקה שלא בכל מקרה יעכב בית המשפט ביצוע פסק דין או החלטה שמשמעותה פינוי.

בע"א 6917/07 נחום נ' אופרה על הים בע"מ (11.10.07), נקבע:

"ככלל, כאשר מדובר במקרה של פינוי מדירת מגורים ייטה מאזן הנוחות לטובת הענקת הסעד הזמני, שאלמלא כן יווצר קושי ברור להחזיר את המצב לקדמותו במידה ויתקבל הערעור (ראו למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 534 (2001)). ברם, בענייננו, הגם שהדירה מיועדת למגורים, אין המבקשים מתגוררים בה. לפיכך, במידה ויזכו בערעור תוכל המשיבה להשיב את המצב לקדמותו באמצעות השבת הסכומים ששילמו, או על ידי מתן דירה חלופית."

בענייננו, טען ב"כ המבקש כי אי עיכוב ביצוע ההחלטה יביא לפינוי שוכרים המתגוררים בדירה ולפיכך מאזן הנוחות פועל לטובתו. אין בידי לקבל טענה זו, שכן גם לטענת המבקש עצמו, אין מדובר בפינוי המבקש עצמו מדירתו היחידה בה הוא מתגורר אלא עסקינן במקרה הגרוע ביותר בהפסד כספי בלבד של דמי שכירות ששילמו השוכרים למבקש. היחסים בין המבקש לשוכריו ( שאינם צד להליך הנוכחי) אינם, בנסיבות העניין המיוחד שלפנינו, מעניינו של משיב 2 אשר עניינו נדון והוכרע לטובתו על ידי מספר ערכאות משפטיות, כמפורט לעיל. אין מניעה שהמבקש יפצה את השוכרים וישיב להם את כספי השכירות ככל ששולמו לו ביתר, ומאוחר יותר ייתבע כספים אלה מהמשיב 2 ככל שיזכה בהליך. עולה אפוא, שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו של המבקש אלא לטובת המשיב 2 דווקא.

המבקש אף לא הניח את דעת בית המשפט שסיכוייו מצדיקים את עיכוב הביצוע. על פניו נראה כי סיכוייו של המבקש לזכות בבקשת רשות הערעור קלושים ביותר וזאת בלשון המעטה.

המבקש לא הוכיח איפוא, כי מאזן הנוחות פועל לטובתו ואף לא הצביע על סיכויים ממשיים לקבלת בקשת רשות הערעור שהגיש.