מרגלית ש.א. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 567,302 ₪, שהוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעת בהליך של סדר דין מקוצר. התביעה מתבססת על הסכם למתן שירותי היסעים מיום 3.8.98, בו התקשרו הצדדים לאחר שהתובעת זכתה במכרז להפעלת קווי שירות באוטובוסים לעיר מודיעין, אותו פרסמה הנתבעת (להלן: "ההסכם").

בדיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 3.2.10, ובתום שמיעת ראיות הצדדים, הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין בתביעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], לאחר שיוגשו מטעם הצדדים סיכומים בכתב.

במסגרת הליך ההוכחות שמעתי מטעם התובעת עדותה של מנהלת התובעת הגב' אלה שבי וכן עדותו של מר חנן כהן אשר עובד במשרד רואי החשבון הנותן שירותים לתובעת. מטעם הנתבעת נשמעה עדותה של גב' מרים מיכאלי, המשמשת כמנהלת אגף פיקוח פיננסי (תחבורה ציבורית) במשרד התחבורה, וכן עדותו של מר יעקב שיזף , אשר עובד במשרד רו"ח שרוני-שפלר, ובמסגרת זו ביצע את הטיפול והפיקוח על ההתחשבנות בין התובעת לנתבעת.

בהתאם להחלטתי מיום 3.2.10, הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים. התובעת הוסיפה והגישה סיכומי תשובה.

פסק דין זה ניתן על פי ההסכמה וכן על פי ההלכות הנהוגות בפסיקה לפי סעיף 79א, כאשר בין יתר השיקולים יילקח בחשבון עיקרון הפשרה אשר בבסיס ההסכמה הדיונית.

תביעתה של התובעת מתבססת כאמור על ההסכם, וכוללת בחובה שלושה רכיבים, אשר יפורטו בתמצית להלן.

ברכיב הראשון נתבע חוב הנתבעת לתובעת בסך 55,656 ₪. לטענת התובעת לאחר תום תקופת ההסכם, אשר הסתיים ביום 1.4.06, העבירה התובעת לנתבעת דו"ח בגין גמר חשבון דו"ח סובסידיה לפיו נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך נומינלי של 55,656 ₪. במסגרת ההליך שלפניי אישרה הנתבעת כי נותרה חייבת לתובעת בגין רכיב זה סך של 46,787 ₪. הפער בין הצדדים שעניינו גמר חשבון בכרטיסיות רגילות, נובע מטענת הנתבעת לפיה התובעת הסכימה להמיר את הסובסידיה שניתנה לפי מכירות בפועל אשר דווחו על ידה לנתבעת (לה היתה זכאית התובעת על פי ההסכם), לסובסידיה נורמטיבית, בסכום קבוע שאינו תלוי בהכנסות בפועל מביצוע הסעות.

ברכיב השני נתבע חוב הנתבעת לתובעת בגין הפרש כרטיסיות. סך התביעה בגין רכיב זה עומד על סך נומינלי של 193,001 ₪.לטענת התובעת, בגין התקופה שמיום 5/2005 ועד 3/2006, לא שילמה הנתבעת לתובעת את מלוא הסובסידיה המגיעה לתובעת, על פי הוראות ההסכם, אלא רק חלק ממנה. טענת ההגנה שהעלתה הנתבעת בגין רכיב זה זהה לטענה שהועלתה על ידה בעניין הרכיב הראשון הנ"ל, ולפיה בחודש דצמבר 2003 הסכימה התובעת להצעת הנתבעת לשנות את הוראות ההסכם ולעבור לסובסידיה נורמטיבית בסכום קבוע, שאינה קשורה עם הכנסות בפועל.

ברכיב השלישי נתבע חוב הנתבעת לתובעת בגין הפרש פיצוי בקשר עם הסעות חיילים. כפי הנטען, ביום 14.6.06, שילם משרד הביטחון לתובעת על חשבון חובו סך נומינלי של 2,165,000 ₪, כולל מע"מ (בניכוי המע"מ עומד הסכום ע"ס 1,858,369 ₪)..לטענת התובעת סכום זה אמור להוות חלק בלתי נפרד ממחזור ההכנסות התובעת בקשר עם ההסכם, אולם חרף דרישות התובעת הנתבעת סירבה לשלם לידה את הפרש הפיצוי המגיע לה בגין הסעות חיילים. סך התביעה בגין רכיב זה עומד על סך נומינלי של 182,483 ₪. טענת ההגנה שהעלתה הנתבעת בקשר עם רכיב זה הינה כי התובעת אינה זכאית לתשלום לנוכח כתב ויתור וסילוק עליו חתמה התובעת למשרד הביטחון. לחילופין טענה הנתבעת כי בסיס החישוב של התובעת ברכיב זה הינו שגוי בין היתר מפאת כך שמשרד הביטחון שילם לתובעת, מלבד תשלומים בגין הסעת חיילים בקווי שירות, גם תשלומים בגין הסעת חיילים בנסיעות מיוחדות של משרד הביטחון אשר אינם מהווים חלק מהכנסות התובעת לצורך חישוב הסובסידיה על פי ההסכם. הנתבעת טענה כי לנוכח הטעויות העומדות בבסיס חישובי התובעת בגין רכיב זה (אשר פורטו על ידי הנתבעת), לכל היותר מגיע לתובעת סך של 91,471.71 ₪.

הנתבעת העלתה טענת קיזוז בסך 141,670 ₪. לטענת הנתבעת, היטל אבטחה שנגבה מהתובעת החל משנת 2002, היה על בסיס נורמטיבי, לפיכך טוענת הנתבעת כי ככל שתתקבל טענת התובעת בעניין אי הסכמתה לשינוי מנגנון הסובסידיה כמפורט לעיל, אזי יש לשנות באופן רטרואקטיבי גם את שיטת החישוב של היטל האבטחה שהוטל על התובעת. התובעת מצידה העלתה מיני טענות כנגד טענת הקיזוז. בין היתר טענה התובעת כי הטלתו של היטל האבטחה כלל אינה מעוגנת בהסכם בו התקשרו הצדדים.

התובעת הוסיפה וטענה כי אין בהסכם מנגנון הצמדה ו/או ריבית בגין תשלומים של הנתבעת אשר לא שולמו במועד. לפיכך טוענת התובעת כי לנוכח התנהלות הנתבעת יש לחשב את הסכומים הנתבעים בהתאם לריבית הפיגורים של החשב הכללי. לחילופין טוענת התובעת כי בהעדר מנגנון הצמדה וריבית בהסכם יש לחשב הסכומים הנתבעים בערכם הריאלי, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, התצהירים וסיכומי הצדדים על נספחיהם, וכן ולאחר שנתתי דעתי לעקרון הפשרה, אשר בבסיס ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, מצאתי לקבוע כדלקמן;

ברכיב התביעה הראשון, בגין גמר חשבון ד"ח סובסידיה, יש לחייב הנתבעת בתשלום סך של 50,000 ₪.

ברכיב התביעה השני, בגין הפרש כרטיסיות יש לחייב הנתבעת בתשלום סך של 25,000 ₪.

ברכיב התביעה השלישי , בגין הפרש פיצוי בקשר עם הסעות חיילים, יש לחייב הנתבעת בתשלום סך של 100,000 ₪.

בשולי הדברים אציין כי בין השיקולים אשר הנחו אותי בהכרעתי , הינם בין היתר העובדה שההתנהלות בין הצדדים, במסגרת קיום ההסכם, כפי שאירעה, הינה מורכבת , דינמית ומשתנה, כאשר לא פעם דברים התנהלו על בסיס הסכמות שבהתנהגות , בלא שנעשה לכל דבר ודבר תיעוד, כמצופה מנתבעת שהינה גוף ממשלתי.

לסיכום

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: