מראעבה נ' בדוח

החלטה

1.המשיב הגיש נגד המבקש תביעה כספית לסך של 95,203 ₪, בטענה שהמבקש לא שילם לו את מלוא שכרו בעבור עבודות בניין שביצע.

2.המבקש טען בכתב ההגנה מטעמו בתמצית, כי העבודות שביצע המשיב לקויות עד כדי כך, שיש ספק אם יינתן לבית שנבנה טופס אכלוס (טופס 4). נטען כי עלות תיקון הליקויים וסך הנזק שגרם המשיב למבקש עולים בהרבה על סך התביעה.

3.המבקש הגיש בקשה, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ע"פ תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 ויורה למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש, במידה שהתביעה כנגדו תידחה בסופו של יום.

4.בבקשה נטען כי המשיב הוא תושב הרשות הפלסטינית וכי לא ידוע אם יש בבעלותו נכסים כלשהם בתחומי ישראל, כך שספק רב אם ניתן יהיה להיפרע ממנו במידה שתביעתו תידחה. כמו כן נטען, על בסיס האמור בכתב ההגנה, כי סיכויי התביעה להצליח הם קלושים.

5.המשיב טען בתגובה לבקשה, כי כתב ההגנה מעלה טענות סתמיות והראיה שבמשך 4 שנים מזמן סיום הבנייה לא פעל המבקש לתיקון הליקויים הנטענים. אין בתגובה התייחסות למצבו הכספי של המשיב ולטענות בדבר היכולת להיפרע ממנו במידה שתביעתו תידחה.

מסגרת שיקול הדעת

6.תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 קובעת כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

7.בהיעדר קריטריונים בתקנה עצמה, נקבע בפסיקה כי תובע לא יחויב בהפקדת ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד וכי חיוב שכזה ייקבע במקרים נדירים. כך בהחלטה בעניין רע"א 6353/12 יובל אברהם נגד טל יגרמן ואח', דינים עליון 2013 (6) 322:

"הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית".

8.הפסיקה הכירה ברשימה מצומצמת למדי של מקרים, שבהם עשוי תובע שאינו תאגיד להיות מחויב בהפקדת ערובה, כגון מקרה שבו התובע הוא תושב חוץ או מקרה שבו התובע מסרב למסור את כתובתו.

9.בהחלטה בעניין רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', דינים עליון 2004 (30) 1198, דן בית המשפט העליון בשאלת חיוב בערובה של בעל דין המתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ובאותו מקרה אלמנתו וילדיו של פלסטיני, תושבי רצועת עזה, אשר הגישו תביעת נזיקין כנגד מדינת ישראל:

"במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות."

10.במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעה האם על תובע תושב הרשות הפלסטינית להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, יש לבחון האם יש לתובע נכסים בבעלותו בתחומי השיפוט של המדינה מהם יוכל הנתבע להיפרע, מהו מצבו הכלכלי של התובע, האם אין בחיובו להפקיד ערובה משום חסימת דרכו לבית המשפט, מהם סיכויי התביעה, מהי עילת התביעה ועוד.

11.במידה שבסופו של דבר מסיק בית המשפט כי יש לחייב בערובה, משפיעים אותם הקריטריונים על ההחלטה בדבר סך הערובה הראוי.

יישום והחלטה

12.אכן, במקרה זה המשיב הוא תושב הרשות הפלסטינית מהכפר ח'ירבת ראס עטיה. במסגרת התגובה לבקשה, המשיב לא הצביע על נכסים שבבעלותו בתחומי השיפוט של המדינה. המשיב לא סיפק פרטים כלשהם ביחס למצבו הכלכלי ואף לא מידע באשר להיקף פעילותו כקבלן בתחומי ישראל ובאשר להיתרים שיש בידו לעבוד בתחומיה.

כידוע לא מתקיים כיום שיתוף פעולה בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, המסדיר או מאפשר אכיפת פסקי דין והחלטות של בתי המשפט בישראל בשטחי הרשות.

נתונים אלה תומכים בהחלטה אפשרית לחייב בערובה.