מר לחיאני נ' קורש

החלטה

בפניי תביעת לשון הרע. עניינה של החלטה זו בשאלת אחריותו של הנתבע בלשון הרע כלפי התובע.

1. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו היה התובע תושב המושב נחושה (להלן גם – המושב). הוא שימש כחבר ומזכיר של ועד אגודת המושב, וכחבר הוועד המקומי. הנתבע הוא תושב המושב. במועדים האמורים, שימש הנתבע כחבר בוועדת ביקורת של הוועד המקומי ראו פיסקה 21 לתצהירו; עמוד 6 לעדות חיים יחזקאל. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבע לא כיהן כחבר בוועדת הביקורת בשנתיים שקדמו לכתיבת המכתב או בתקופה שלאחר מכן. הוא אינו מפנה לראיות בקשר לכך. יצויין כי הנתבע הציג עצמו כיו"ר ועדת הביקורת בפניות לועד המקומי מסמוך לזמן אמת (נספח כב' לתצהירו, מכתבים מן המועדים 8.1.08, 30.12.07). נוכח כל האמור, אני קובע כי טענת הנתבע לעניין זה הוכחה..

ראו פיסקה 21 לתצהירו; עמוד 6 לעדות חיים יחזקאל. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבע לא כיהן כחבר בוועדת הביקורת בשנתיים שקדמו לכתיבת המכתב או בתקופה שלאחר מכן. הוא אינו מפנה לראיות בקשר לכך. יצויין כי הנתבע הציג עצמו כיו"ר ועדת הביקורת בפניות לועד המקומי מסמוך לזמן אמת (נספח כב' לתצהירו, מכתבים מן המועדים 8.1.08, 30.12.07). נוכח כל האמור, אני קובע כי טענת הנתבע לעניין זה הוכחה.

2. עניינה של התביעה במכתב ששלח הנתבע לרשם האגודות השיתופיות (להלן – המכתב או הפרסום). המכתב נושא תאריך 7.7.07. כותרתו היא "התנהגות חורגת ממינהל תקין וחשד לזיוף מסמכי תאגיד ובקבלת טובות הנאה במושב נחושה". בפתיח למכתב מופיעה טענה פוזיטיבית, חד משמעית, כי התובע "מנצל .... את תפקידו ומעמדו כדי לדאוג לעצמו ולמקורביו על חשבון חברי האגודה וקופת הציבור". טענות כלליות אלה פורטו באופן קונקרטי בחמישה ראשי פרקים, המופיעים בהמשך המכתב המסקנה כי חמשת ראשי הפרקים מהווים פירוט של האמור בריש המכתב עולה ממבנהו: פתיח (אשר לא מוספר), ראשי פרקים (שכן מוספרו), וסיום, בו דורש הנתבע את התערבות רשם האגודות השיתופיות. המסקנה עולה גם מן הקשר הענייני שבי ן הפתיח ובין ראשי הפרקים הממוספרים. יש להעיר, כי בראיית המכלול, הסעיפים המפורטים במכתב ממצים את האמור בריש המכתב. עתירתו של הנתבע לרשם האגודות השיתופיות היא "להפסקת פעולות אלה" (ההדגשה הוספה). הוא אינו מעלה במכתב טענות קונקרטיות נוספות. יש להניח גם, כי אילו היו בידיו טענות נוספות כאמור, היו עולות במכתב. . אל האמור בראשי הפרקים אדרש בפירוט בהמשך החלטתי. בסיום המכתב התבקש רשם האגודות השיתופיות להתערב באופן מיידי "להפסקת פעולות אלה החורגות באופן בוטה מכללי המנהל התקין".

המסקנה כי חמשת ראשי הפרקים מהווים פירוט של האמור בריש המכתב עולה ממבנהו: פתיח (אשר לא מוספר), ראשי פרקים (שכן מוספרו), וסיום, בו דורש הנתבע את התערבות רשם האגודות השיתופיות. המסקנה עולה גם מן הקשר הענייני שבי ן הפתיח ובין ראשי הפרקים הממוספרים. יש להעיר, כי בראיית המכלול, הסעיפים המפורטים במכתב ממצים את האמור בריש המכתב. עתירתו של הנתבע לרשם האגודות השיתופיות היא "להפסקת פעולות אלה" (ההדגשה הוספה). הוא אינו מעלה במכתב טענות קונקרטיות נוספות. יש להניח גם, כי אילו היו בידיו טענות נוספות כאמור, היו עולות במכתב.

3. (א) סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן – פסק דין הרציקוביץ')).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

4. על פי אמות מידה אלה, היה בפרסום משום לשון הרע על התובע. הפרסום מייחס לתובע חריגות ממינהל תקין. נטען בו לפגמים מינהליים קשים. נטען בו לחשד לזיוף מסמכי תאגיד, עבירה פלילית. נטען בו לקבלת טובות הנאה, דבר העלול גם הוא לעלות כדי עבירה פלילית. בראשי הפרקים המפרטים טענות אלה עלו גם טענות לניגוד עניינים, הערמה, ומצגי שווא. כל אלה עלולים, במובהק, להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה, בוז ולעג, לבזותו, ולפגוע במשרתו ומשלח ידו. נוכח מסקנה זו, יש לבחון את טענות הנתבע להגנות לפי חוק איסור לשון הרע. לכך אפנה עתה. תחילה אבחן את הטענה לאמת בפרסום. אחרי כן אבחן את הטענה לתום לב. באופן כללי אומר כבר עתה, כי הגעתי למסקנה כי הגנת האמת בפרסום עומדת לנתבע באופן חלקי. הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע.

הגנות: אמת בפרסום

5. בעיקרו, הפרסום נשוא התביעה מבוסס על טענות של הנתבע במישור העובדתי. ההגנה העיקרית העוסקת בטענות מסוג זה היא הגנת האמת בפרסום. לעניין זה, רובץ על הנתבע נטל השיכנוע להוכיח את אמיתות הפרסום שעשה. כמות ואיכות הראיות שעל הנתבע להביא, להרמת הנטל האמור, עומדת ביחס ישר לחומרת הטענות. בהינתן הגוון הפלילי של הטענות שעלו, המדובר, בנסיבות העניין, בנטל משמעותי וכבד (ע"א 475/81ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, מ(1) 589, 603; ראו גם ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן; כן ראו ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן, דינים עליון מ' 920, במיוחד בפסק דינו של כב' השופט קדמי). השאלה היא, האם עמד הנתבע בנטל זה, ביחס לכל אחד מראשי הפרקים שבפרסום. לכך אפנה עתה.

6. ראש הפרק הראשון. בראש הפרק הראשון טען הנתבע כי במסגרת תפקידו של התובע כמזכיר האגודה, התקשר התובע עם בעלי מקצועות שונים לשם ביצוע עבודות עבור ועד המושב. נטען, כי "בצירוף מקרים מפתיע", כמעט כל בעלי המלאכה מבצעים גם עבודות פרטיות בביתו של התובע: גנן, רצף ושרברב, קבלן שיפוצים, מתקין מזגנים ומתקין מסנני מים. כל אלה, כך נטען, ביצעו עבודות פרטיות בבית התובע במקביל לעבודתם עבור ועד המושב.

7. אין מחלוקת, כי חלק מבעלי המקצוע שפורטו ביצעו עבודה פרטית עבור התובע (פיסקה 13 לתצהירו). מדובר בגנן, רצף, מתקין מזגנים.

8. (א) התובע הכחיש כי הותקן מסנן מים בביתו (בעמוד 10 ביחס לעדויות התובע והנתבע אציין כבר עתה, כי בעניינים שונים, שיידונו בהחלטה זו, עוררו עדויות אלה קושי. בשל כך, ככלל, התייחסותי אליהן היא זהירה, מקום בו אין הן נתמכות בראיות מהימנות, ובכלל זה מסמכים מזמן אמת. ). בהקשר זה הוצג מכתב של הגורם שנטען כי ביצע את ההתקנה (נספח יג'3 לתצהיר התובע). במכתב הוכחשה התקנת מסנן בבית התובע. המסמך קביל, שכן התקבל ביד התובע. הוא רלוונטי לעניין. קבילותו מוגבלת לעצם אמירת הדברים שבו, להבדיל מאמיתות תוכנם. בהינתן הגורמים הרשמיים אליהם הוא מופנה, יש באמור בו כדי לתמוך בטענות התובע בנקודה זו. הוא הדין בנספח יג'4 לתצהיר האמור.

ביחס לעדויות התובע והנתבע אציין כבר עתה, כי בעניינים שונים, שיידונו בהחלטה זו, עוררו עדויות אלה קושי. בשל כך, ככלל, התייחסותי אליהן היא זהירה, מקום בו אין הן נתמכות בראיות מהימנות, ובכלל זה מסמכים מזמן אמת.