מקסימוב ואח' נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

1.המערערים הגישו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת נעה תבור) מיום 7/7/13 בתיק 01/12/0000802 וזאת לגבי רכיב צו ההריסה שבו.

מבוקש לבטל את הרכיב של צו ההריסה ולחלופין להורות כי ביצוע צו ההריסה יידחה עד להגיעם לאריכות ימים של הורי המערער 2.

2.בחודש ינואר 2012 הוגש כתב אישום נגד המערערים ולפיו, בין החודשים דצמבר 2008 – מאי 2010 הם ביצעו עבודות בנייה הטעונות היתר, ללא היתר:

"יצקו משטח בטון המסומן בתרשים לפי א-ב-ג-ד בשטח של 2.1 מ"ר. מעל דלעיל בנו קירות בלוקים באורך של א-ב 1.0 מ', ב- 2.1 מ' בגובה של 2.3 מ' כ"א. מעל קורות דלעיל וצמוד למבנה קיים, בנו גג מחומר קל המסומן לפי א-ב-ג-ד בשטח של 2.1 מ"ר, הכל כמסומן בתרשים המצ"ב, המהווה חלק בלתי נפרד מכתב האישום".

3.המערערים אישרו, כי הם בנו שירותים בקומה ב' בביתם וזאת עבור הוריהם אשר חולים במחלת הסרטן וטענו, כי הם לא ידעו שהם צריכים להוציא היתר לצורך בניית שירותים.

4.במשך מספר דיונים לא התקיים דיון לגופו של עניין על מנת לאפשר למערערים לנסות ולהכשיר את הבנייה הטעונה היתר וכן בא כוחם הגיש בקשה לעיכוב הליכים ליועמ"ש.

בקשה זו נדחתה ובסופו של דבר בחודש מרץ 2013 הורשעו המערערים במיוחס להם בהתאם להודאתם.

בישיבה אשר התקיימה ביום 7/7/13 לצורך שמיעת הטיעונים לעונש, הוברר, כי ככל הנראה לא ניתן להכשיר את הבנייה אשר נבנתה ללא היתר, אלא בהליך רישוי מסובך במיוחד.

מדברי ב"כ הנאשמים באותה ישיבה עולה, כי בכדי להכשיר את הבנייה יש צורך בהיתר הפקעה ולחזק את הבנייה על פי תמ"א 38.

בית המשפט בגזר דינו השית קנס בסך 1,500 ₪ על כל אחד מהנאשמים – המערערים וציין, כי מדובר בקנס נמוך ובלתי שגרתי, אשר נקבע כך בין היתר, בשל כך, שהמאשימה עצמה הגבילה עצמה לסכום נמוך מלכתחילה.

כמו כן קבע, כי על הנאשמים להרוס את הבנייה שנבנתה ללא היתר וזאת עד ליום 7/4/14 אלא אם כן יהיה בידיהם היתר בנייה כדין.

5.כב' השופטת תבור בחנה את טענות ב"כ הנאשמים ביחס לכך, שלטענתו, אין צורך במקרה דנן להורות על הריסת המבנה שנבנה ללא היתר.

ב"כ הנאשמים הסתמך בין היתר על פסק דין שניתן ביום 14/4/09 בתיק עפ"א 08-0096-06 בביתה משפט המחוזי בתל אביב על ידי כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן, גבאי גיל נ' עיריית תל אביב.

באותו מקרה, המערער עבר לגור במבנה בשנת 1987. בשנת 1998 היתה שריפה במקום שגרמה להתמוטטות חלק מהמבנה. המערער שיקם את הבית ובית המשפט לעניינים מקומיים הורה להרוס את המבנה. בית המשפט המחוזי בחן את טענת ב"כ המערער (יצוין, כי ב"כ המערער שם הוא אף ממשרד ב"כ המערערים כאן) ולפיה יש לנהוג בענייננו על פי הסמכות שניתנת לבית המשפט בסעיף 206 לחוק התכנון והבנייה ולא להורות על הריסת המבנה.

באותו מקרה, קיבלה כב' השופטת ד"ר אגמון גונן את טענת הסנגור ולפיה בנסיבות המיוחדות, אין להורות על הריסת המבנה, ואם העירייה סבורה שהמבנה מסוכן, אזי על פי חוק העזר של מבנים מסוכנים היא יכולה לבחון זאת ולנקוט בהליכים המתאימים למניעת הסכנה. אך אין בדברים אלו בכדי לחייב את הנאשם – המערער להרוס את המבנה.

6.כב' השופטת תבור הדגישה בגזר הדין, כי עסקינן בעבירה של בנייה לא חוקית אשר בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי יש להיאבק בעבירות אלו אשר פוגעות בהשלטת החוק וכי צו הריסה מהווה יסוד מיסודות הענישה בתיקים מסוג זה.

יש לדאוג לכך, שלא תיוותר על מכונה בנייה בלתי חוקית וכך יצא חוטא נשכר.

נקבע, כי אין להשלים עם מצב שבו אדם קובע עובדות בשטח, מטעמיו שלו, וימשיך ליהנות מפירות העבירה.

עוד צוין בגזר הדין, כי אם בית משפט יתיר עשיית דין עצמי, באופן שבו יבנה נאשם בנייה ללא היתר ויציב עובדות בשטח, יהיה בכך מסר מעודד לביצוע העבירות תוך העדפת שיקולי נוחות ושיקולים אישיים של הנאשמים על חשבון האינטרס הציבורי.